Beit Yosef Yoreh Deah 267 – בית יוסף יורה דעה רסז‏ – Tur

טור

פירוש

הלכות עבדים(א) מצות עשה על הרב למול את עבדיו שנאמר המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך עבר הרב ולא מלו מצוה על ב״ד למולו אחד עבד שנולד בבית ישראל או שקנאו רבו מן הגוי חייב למולו ואינן נימולין אלא ביום ובניהם יש שנימול לח׳ ויש שנימול מיד אפילו לקחו בן יומו כיצד לקח שפחה מעוברת ועוברה עמה וטבלה לשם עבדות וילדה נימול לשמנה אף על פי שלקח העובר בפני עצמו והרי הוא מקנת כסף אפ״ה נימול לח׳ כיון שקנה גם האם וטבלה קודם שילדה ואם אחד קונה השפחה ואחד קונה העובר נימול מיד אפילו טבלה קודם שתלד ואצ״ל קנה שפחה וולדה עמה שנימול מיד אף על פי שאין לו ה׳ אבל בלקח שפחה ועוברה וילדה קודם שטבלה קאמר רבי אבא שאינו נימול לח׳ כיון שאין אמו טמאה לידה ורבנן פליגי עליה ואומרים שנימול לח׳ אף על פי שאין אמו טמאה לידה וביליד בית כגון שלקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה נמי פליגי לרבנן נימול לח׳ אפילו ילדה קודם שטבלה דלא משכחת יליד בית שאינו נימול לח׳ אלא בלוקח שפחה לעוברה ונתעברה בביתו וילדה שאין לו בגוף השפחה כלום או שלוקח שפחה והתנה שלא להטבילה ולר׳ אבא אפילו לקחה קנין גמור ונתעברה בביתו וילדה אינו נימול לח׳ אא״כ טבלה קודם שילדה שאמו טמאה לידה אבל ילדה קודם שטבלה נימול לא׳ ומקצת הגאונים פסקו כר׳ אבא ובשאלתות (פ׳ לך לך סימן ט׳) פסק כרבנן הלכך אזלינן לחומרא ונימול לח׳ אף על פי שאין אמו טמאה לידה כגון במקנת כסף שלקח שפחה מעוברת ועוברה עמה אף על פי שילדה ואח״כ טבלה ויליד בית שלקחה ריקנית ונתעברה אצלו אף על פי שילדה ואח״כ טבלה ואין נימול לא אלא בלוקח זה שפחה וזה עוברה או בלוקח שפחה על מנת שלא להטבילה. (ב) ובחילול שבת אזלינן לחומרא ואין מלין אותו בשבת אא״כ טבלה קודם שילדה בין ביליד בית בין מקנת כסף. (ד) הלוקח עבד גדול מן הגוי חייב למולו מיד. ואסור לקיימו ערל אא״כ קנאו בע״ש בין השמשות ולא הספיק למולו מקיימו ערל אותו שבת ואח״כ מלו מיד ואם כשקנאו התנה עמו ע״מ שלא למולו מותר לקיימו והא דאסור לקיימו כשקנאו סתם דוקא כשלא נתרצה מעולם להתגייר אבל אם נתרצה להתגייר וחזר בו מגלגל עמו י״ב חדש אולי יחזור לדעתו הראשון ואם לא חזר צריך למוכרו לגוי אחר י״ב חדש וזהו לרש״י אבל לרב האי הוי איפכא קנאו סתם ונתרצה למולו אלא שדוחה אותו מיום ליום אסור להשהותו וצריך למוכרו מיד לגוי ואם אמר בהדיא שאינו רוצה למול מותר לשהותו י״ב חדש אולי יפתהו שימול. (ה) ואם מלו והטבילו בעל כרחו לשם עבדות לרש״י ז״ל דינו כעבד לכל דבר אבל לכתחלה אין לעשותו שלא יבא להכשיל את רבו באיסור והיתר כיון שאינו רוצה לקבל עליו עול מצות ולרב אלפס אין עליו תורת עבד כל זמן שאינו מתגייר מרצונו מי שהוא עבד מוטבל לשם עבדות ורוצה רבו להטבילו לשם חירות אם נהג כבר במצות שעבד חייב בהן כגון שקנאו רבו מישראל או שקנאו מגוי והטבילו לשם עבדות והוא עבד בביתו לרב אלפס מרצונו ובקבלת מצות ולרש״י אפילו בלא קבלה ואח״כ בא לשחררו יכול לשחררו בעל כרחו אבל אם מיד אחר שלקחו מן הגוי והטבילו לשם עבדות בא לשחררו צריך שיהיה מדעתו. (ו) כתב רב יהודאי גאון עבד קטן או שוטה מטבילין אותו ע״ד ב״ד. (ח) תשובה לגאון עבד שמלו רבו וחזר לגיותו ומכרו לגוי וחזר ישראל וקנאו ממנו כיון שנימול ונטבל לשם עבדות פעם ראשונה והכניסו תחת כנפי השכינה אף על פי שחזר אינו חוזר לעבדותו והרי הוא כישראל משומד שאינו צריך טבילה אלא מלקות. (ט) הלוקח עבד מן הגוי אין הגוף קנוי לו עד שיטבילנו לשם עבדות הלכך אם קדם וטבל לשם בן חורין הרי הוא בן חורין לפיכך צריך להטיל עליו שום עבודה בעודו במים שיהא נראה כעבד שלא יקדים ויאמר אני טובל לשם בן חורין אבל גוי שמוכר את עצמו לישראל קונה גופו מיד ואינו יכול להקדים לטבול לשם בן חורין. (יב) המל העבדים מברך ברוך אתה י״י אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מילת העבדים ולהטיף מהם דם ברית שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי והרמב״ם כתב ואם רבו מלו אומר למול העבדים ובעל העיטור כתב המל אומר ברוך אתה י״י אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה והמברך אומר ברוך אתה י״י אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את העבדים ולהטיף וכו׳ וחותם ברוך אתה י״י כורת הברית וכן היא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל שהן שתי ברכות שאלו מקמי רב יהודאי גאון המל העבדים מברך א׳ או ב׳ ואמר המל מברך על המילה וצונו למול את העבדים כולל במקום להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. (יג) וצריך לכסות ערותו בשעת ברכה כיון שהוא גדול. (יד) אין עבד עברי נוהג עתה שאינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. (טו) מ״מ מי שאינו נוהג כשורה הי׳ מות׳ לרדותו להשתעבד בו כעבד. (טז) וכן הוא מצות המלך שמי שאינו פורע המס שישתעבד למי שפורע בשבילו מותר להשתעבד בו. (יד) וכתב הרמ״ה גוי דשבייה לישראל וקנייה בדינא דמלכותא והדר זבניה לישראל קנייה למעשה ידיו דכי היכי דקנייה גוי למעשה ידיו ה״נ מצי לזבוני למעשה ידיו ואע״ג דקי״ל אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ה״מ למקניה גופיה לשאר דיני עבד עברי אבל למעשה ידיו היכא דקני שבאי למעשה ידיו בדינא דמלכותא הדר מצי לזבוניה לישראל למעשה ידיו ודוקא שנשבה במלחמה דדינא דמלכותא הוא וה״ה נמי כל היכא דקני ליה בדינא דמלכותא מטעמא אחרינא כגון שמכרוהו גובי המס אבל נשבה בשעת שלום דלא קני ליה שבאי בדינא דמלכותא לא קני ליה רבו שני כלל ודינא הוא דנפיק מיניה בלא דמים ובשעת מלחמה נמי דקניי׳ למעשה ידיו אין דינו לא כעבד עברי לכל דבר ולא כעבד כנעני לכל דבר דהנך גופן קנוי וזה אין גופו קנוי ולא דיינינן ליה כדין עבד עברי שאינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג וכעבד כנעני נמי לא דיינינן ליה דליפלח לעולם בעל כרחיה דכתיב ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך אלא למעשה ידיו הוא דקנייה וכפועל בעלמא וכי היכי דפועל מצי מיהדר ומהדר ליה זוזי דלאו עבדים לעבדים הם האי עבד נמי מצי יהיב לרבו דמי מקנתו או דמי שויו ונפיק ויד האדון על התחתונה ליקח הפחות. (יז) ועבד כנעני נוהג עתה ומהו עבד כנעני מי שלוקח א׳ מכל האומות ל״ש אם לקחו מישראל או מגוי או שמוכר את עצמו או שלקחו בשביה או גנבו וכבשו להיות לו לעבד אלא שאותו שלוקח מגוי אין גופו קנוי לו אלא למעשה ידיו עד שיטבילנו לשם עבדות לפיכך אם קדם וטבל לשם בן חורין הוא בן חורין ובאינך כולהו הגוף קנוי לו מיד ובכולם כל זמן שלא הטבילו לשם עבדות דינו כגוי לכל דבר ולאחר שיטבילנו לשם עבדות הוא עבד וחייב במצות שהאשה חייבת בהן ובעבד זה מותר לעבוד בו בפרך וכתב הרמב״ם אף על פי שהדין כך מדת חסידות ודרכי החכמה שיהא אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו בכל מאכל ומשקה וכן לא יבזהו לא ביד ולא בדברים לעבדות מסרם הכתוב ולא לבושת ולא ירבה עליו צעקות וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו. (יט) האשה קונה שפחות אבל אינה קונה עבדים אפילו קטנים מפני החשד וכתב הרמב״ם ויראה לי שאינה אסורה לקנות אלא מבן ט׳ ומעלה ונראה שאין להתיר בפחות מבן תשעה שמא תשהנו אף לאחר שיגדיל. (כ) יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך אלא ילך וישאל על הפתחים או יתפרנס מן הצדקה וכתב הרמב״ם בד״א בעבדיו אבל בעבדים שהכניסה לו אשתו בנכסי מלוג חייב במזונותיהן שע״מ כן הכניסה אותם ואם לא יזון אותם ימותו או יברחו והרי אינו חייב באחריותן במה דברים אמורים שיכול לומר עשה עמי ואיני זנך שהשנים כתקנן שימצא מרחמים שירחמו עליו אבל בשנת בצורת אינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך אבל יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך אף על פי שהוא שנת בצורת ושמא לא יספיקו לו מעשה ידיו למזונותיו. (כא) הקוטע יד עבד כנעני של חבירו נותן נזק צער ריפוי ושבת ובושת לאדון והעבד ניזון מן הצדקה אף על פי שהאדון לוקח השבת שהרי יכול לומר עשה עמי ואיני זנך והריפוי נותן לרופא ואם אמדוהו להתרפאות בה׳ ימים ועשו לו סמים חזקים שמיהר להתרפאות בג׳ ימים האדון לוקח היתרון אף על פי שעבד נצטער בסמים החזקים והחריפים שמיהר להתרפאות בהן כמו שלוקח הצער של עיקר המכה. (כב) אין קנין לעבד בלא רבו שכל מה שקנה העבד קנה רבו בין מצא מציאה או נתנו לו מתנה בין שנתנה לו האדון או אחר לא זכה בה אלא הכל חוזר לאדון בין גוף בין פירות אפילו אמר לו ע״מ שאין לרבך רשות בו אני נותן לך אינו כלום אא״כ יאמר לו אני נותן לך ע״מ שתצא בו לחירות. (כג) עבד כנעני בין קנאו בעודו גוי בין קנאו אחר שהטביל נקנה בכסף או בשטר או בחזקה בין קנאו מגוי בין קנאו מישראל וחזקה הוא שישתמש בו כגון שיתיר לו מנעליו או ינעילנו או שהוליך כליו לבית המרחץ או הפשיטו והרחיצו סכו או גרדו ודוקא כיוצא באלו שימוש של גופו אבל עשה לו מלאכה כגון שתפר לו בגדיו וכיוצא בזה לא. (כד) הגביה העבד לרב לצורך תשמיש קנאו הגביה הרב לעבד לא קנאו. (כה) ונקנה בחליפין ובמשיכה שתקפו ומשכו אליו אבל אם קראו והוא בא אליו לא קנאו אלא א״כ הוא קטן. (כו) העבד קנה עצמו להיות יוצא מתחת יד רבו בכסף ובשטר ובראשי אברים בכסף בין ע״י עצמו שאחר נתן לו הכסף ואומר ה״ז נתון לך ע״מ שתצא בו לחירות ונתנו לרבו יצא בו לחירות אבל לא אמר לו ע״מ שתצא בו לחירות לא בין ע״י אחרים שאחר נותן הכסף לרב לפדותו יצא בו לחירות אפילו בעל כרחו של העבד ור״ת כתב דבחליפין נמי קונה עצמו מיד האדון אם יש לו כלי לעשות בו חליפין כגון שנתנו לו ע״מ שיצא בו לחירות והרמ״ה כתב דחליפין לא מהני אלא לאפקועי שיעבודא אבל לא לאפקועי איסורא ודוקא דלית בהו שוה פרוטה אבל אי אית בהו שוה פרוטה מהני אף לאפקועי איסורא וה״מ בחליפין הניתנין בתורת דמים אבל בסתם חליפין הניתנין ע״מ להחזיר מספקא לן אי כשוה כסף דמי ומהני לאפקועי איסור דמתנה ע״מ להחזיר שמה מתנה או לא כשוה כסף דמי מידי דהוה אקידושי אשה דמהני בה כסף ושוה כסף ולא מהני בה חליפין הניתנין ע״מ להחזיר אף ע״ג דאית בהו שוה כסף ה״ה נמי הכא ואי ס״ל דלאו כשוה כסף דמי ולא מהני אלא לאפקועי שיעבודא עבדינן לחומרא דאיסורא הוא ודינא הוא דכייפינן ליה לאדון או ליורשיו אם מת הוא למכתב ליה גט שיחרור מידי דהוי אמפקיר את עבדו. וא״א הרא״ש ז״ל כתב כדברי ר״ת. (כז) וקונה עצמו לצאת בראשי איברים שאם סימא אדוניו את עינו או הפיל שינו או חסרו אחד מראשי אצבעות ידיו או רגליו או ראשי אזניו או ראש החוטם או ראש הגויה וראשי הדדים שבאשה יוצא לחירות וצריך גט שיחרור אבל חתך לשונו אינו יוצא לחירות. (כח) סרסו בביצים ונתקן מהכיס לגמרי יוצא לחירות כרתן ועודן תלויין בכיס אינו יוצא לחירות. (כט) היה לו אצבע יתירה וחתכה לו אם עומדת בסדר האצבעות יוצא לחירות ואם לאו אינו יוצא לחירות. (ל) דלדל עצם מזקנו יוצא לחירות. (לא) הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור אינו יוצא לחירות. (לב) הפיל שינו של קטן אינו יוצא לחירות. (לג) היתה עינו כהויה קצת והכהו בו וסמהו אם מתחילה היה יכול להשתמש בו קצת יוצא בו לחירות ואם לאו אינו יוצא לחירות אבל אם חטטה אפילו היתה סמויה שלא היה יכול להשתמש בו כלל יוצא לחירות שהרי חסרו אבר וה״ה באחד מראשי איברים שהיה בטל ואינו עושה בו מלאכה אם חתכו יוצא בו לחירות שהרי חסרו אבר. (לד) הכהו על עינו וחסר מאורם על שינו ונדדה אם יכול להשתמש בו עדיין אינו יוצא לחירות ואם אינו יכול להשתמש יוצא לחירות. (לה) הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשה יוצא לחירות הכה בכותל כנגד אזנו או כנגד עינו ונבעת עד שאינו רואה ואינו שומע אינו יוצא לחירות. (לו) כתב הרמב״ם בכל אלו אינו יוצא לחירות עד שיעשה האדון בכוונה לפיכך כיון לזרוק אבן בבהמה ונפל בעבד וחתכה אצבעו או הפיל שינו אינו יוצא לחירות וכן הושיט ידו למעי שפחתו וסימא עין עובר שבמעיה אינו יוצא לחירות אבל אם היה רבו רופא ואמר ליה כחול עיני וסמאה יוצא לחירות שהרי כיון לעבד ולדעת התוספות גם בזורק אבן לבהמה ונפלה בעבד יוצא לחירות. (לז) מי שחציו עבד וחציו בן חורין או עבד של ב׳ שותפים אין יוצאין בראשי איברים לפי שאינו מיוחד לרבו שחבל בו. (לח) עבדי צאן ברזל יוצאין בראשי איברים לאיש אבל לא לאשה ושל נכסי מלוג אין יוצאין לא לאיש ולא לאשה. (לט) הפיל שן עבדו וסימא עינו יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו וכן נמי איפכא. (מ) יציאת העבד בראשי איברים נוהג בכל מקום ובכל זמן ומיהו קנס הוא וצריך ב״ד מומחין לפיכך אין דנין אותו עתה שהרי אין מקבלין עדות לדונו ואם יודה מעצמו פטור אף ע״ג שהוא תפוש שהרי הוא מוחזק בגופו אפ״ה כתב הראב״ד שאינו מועיל ואם יודה יפטור אבל הרמב״ן כתב שאין הודאתו פוטרת אלא בב״ד והאידנא ליכא ב״ד מומחין והוה ליה כמודה חוץ לב״ד שאינו פטור מקנס הילכך כיון שהוא תפוש מהני אף על פי שמודה וכן היא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל. (מא) וקונה עצמו בשטר שכותב לו על הנייר או על החרס הרי את בן חורין או הרי את לעצמך או אין לי עסק בך ומוסרו לידו או לאחר בשבילו אפילו בלא ידיעת העבד יצא שזכות הוא לו שיוצא מתחת יד רבו לחירות ומיהו אם מוחה בידו מלקבלו לא יצא בו לחירות. (מב) אמר לו אחד מאלו הלשונות על פה אינו כלום. (מג) הכותב לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם אין זה לשון שחרור. (מד) כתב הרמב״ם מסר לו השטר בפני עדים או שהיו עדים חתומין בו ומוסרו לו בינו לבין עצמו יצא בו לחירות והתוס׳ פסקו דעדי מסירה כרתי וצריך שימסרנו בפני עדים ומיהו כשאנו מוצאין אותו חתום א״צ שיבואו לפנינו עדי מסירה שאנו תולין שבדין נמסר. (מח) צריך שיכתוב גט שחרור לשמו כמו גט אשה. (מט) כתב הרמב״ם שצריך ג״כ שיהא כתוב בתלוש. (נ) ושיחתמו עדיו זה בפני זה כמותו. (מו) ודומה לו נמי לענין שהוא פסול אם נעשה בערכאות של גוים אפילו בעידי מסירה ישראל. (נא) ודומה לו נמי למוליך ומביא שהמביא גט שחרור בארץ אצ״ל בפני נכתב ובפני נחתם ואם מביאו בח״ל אם אין עדים לקיימו אומר בפ״נ ובפ״נ וזהו קיומו ואם בא האדון אח״כ ומערער אינו כלום. (נג) וכשם שהאשה עצמה מביאה גטה ואומרת בפ״נ ובפ״נ אם התנה שלא תתגרש עד שתגיע לב״ד פלוני כן העבד מביא שחרורו ואומר בפ״נ ובפ״נ. (נב) וכשם שהאשה שגיטה יוצאה מתחת ידה ואומרת שנתגרשה בו אינה צריכה לקיימו כך העבד ששטר שחרורו יוצא מתחת ידו א״צ לקיימו. (נו) עבד שהביא גיטו להשתחרר בו עתה בפנינו כגון שמסרו לו ע״מ שישתחרר בו בב״ד ל״ש אם כתב בו עצמך ונכסי קנויין לך ל״ש אם כתוב בו כל נכסי קנויין לך עצמו קנה על פי דיבורו שיאמר בפ״נ ובפ״נ נכסיו לא קנה עד שיתקיים בחותמיו. (נז) הכותב כל נכסיו לעבדו יצא לחירות שהוא בכלל הנכסים וקונה עצמו בכלל הנכסים שייר קצת מן הנכסים בין מקרקעי בין מטלטלי בין פירש השיור בין לא פירשו בין אם היו לו נכסים אחרים חוץ מאלו ששייר בין אם לא היו לו נכסים אחרים חוץ מאלו ששייר לא יצא לחירות ולא קנה הנכסים אבל אם כתב לו עצמן ונכסי קנויים לך חוץ מדבר פלוני אפילו אין לו אלא אותו דבר יוצא לחירות והרמב״ם כתב בזה שלא יצא לחירות. וא״א הרא״ש ז״ל כתב כסברא ראשונה. (נח) הכותב שטר אירוסין לשפחתו וכתב בו צאי בו והתקדשי לי בו אין בזה לשון שחרור ואינה לא משוחררת ולא מקודשת. (נד) כל הכשרים להביא גיטי נשים כשרים להביא גט שחרור. (נה) ועבד כשר להביאו ולקבלו בשביל עבד חבירו מיד רבו של חבירו אבל אם שניהם של איש אחד אז אינו יכול לקבלו מרבו בשביל חבירו. (נט) המשחרר שני עבדים בשטר אחד לא קנו הכותב כל נכסיו לב׳ עבדיו קנה כל אחד חצי הנכסים נמצא שכל אחד ואחד קנה חציו וחצי חבירו לפיכך צריכין לשחרר זה את זה ודוקא שכתב ב׳ שטרות וכתב בכל אחד כל נכסי נתונין לפלוני עבדי או שכתב חצי נכסי נתונין לפלוני עבדי וחצי האחר לפלוני עבדי ומסרם לאדם אחד ביחד שיזכה בשבילם דהשתא זכו שניהם כאחד אבל לא מסר שני השטרות ביחד אם כתב בכל אחד מהם כל נכסי נתונין לפלוני הראשון קנה ושני לא קנה כלום שכבר נתנם לראשון ואם כתב בכל שטר חצי נכסים אפילו אם פירש חצי האחר אין שום אחד מהם קונה ראשון לא קנה שהרי שייר וכיון שהראשון לא קנה שני נמי לא קנה ואם לא פירש באחד מהשטרות חצי האחר אפילו אם מסרם ביחד לא קנו דאיכא למימר חצי אחד נתן לשניהם והרי שייר קנינו אבל אם כתב להם כל נכסיו בשטר אחד בכל ענין לא קנו. (ס) המשחרר חצי עבדו בשטר לא קנה העבד את חציו ונשאר עבד כמו שהיה אבל אם שחרר את חציו בכסף שנתן לו דמי חציו כדי להשתחרר קנה והוא חצי בן חורין בד״א כששחרר חציו בשטר ונשאר לו בו חצי האחר אבל אם מכרו או נתנו לאחר בין שהיה השחרור והמכירה או הנתינה כאחד בין שקדם המכירה או הנתינה לשחרור קנה העבד את חציו והלוקח או המקבל חצי האחר וכן עבד של שני שותפין ששחרר אחד מהם את חלקו אפילו בשטר קנה והוא חצי בן חורין. (סא) הכותב לשפחתו מעוברת הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין את שפחה וולדך בן חורין לא אמר כלום והוי כמו משחרר חציה. (סב) מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו יכול לישא לא שפחה ולא בת חורין לפיכך כופין את רבו לשחררו וכותב לו שטר על חצי דמיו ובעוד שלא כתב לו שטר שחרור מעשה ידיו לעצמו ואם המיתו שור אינו משלם לא קנס ולא כופר בד״א בעבד שהוא מצווה על פריה ורביה אבל שפחה תשאר כמו שהיתה ועובדת את עצמה יום אחד ואת רבה יום אחד הכה אדם על ידה וצמתה וסופה לחזור אם הכה ביום שעובדת את רבה הנזק לרבה ואם ביומה הנזק לעצמה אבל אם נקטעה ידה וכן כל דבר שאין סופו לחזור חולקין הנזק היא והאדון ואם המיתה נותן חצי הקנס לאדון ופטור מחצי הכופר. (סג) עבד של שני שותפין ששחרר אחד מהם חלקו כופין גם הב׳ לשחרר חלקו ואם ידע מחבירו שרצה לשחרר חלקו וקדם והקנה חלקו לבנו הקטן ואח״כ שחרר חבירו אין ב״ד יכולין לכוף לקטן אבל מעמידין לו אפוטרופוס ושם העבד בדמים ונותן קצת מהדמים לקטן כדי שיתרצה בשחרורו וישחררנו האפוטרופוס בדמים שקבל הקטן ויכתוב לו האפוטרופוס שטר שחרור על שמו ודוקא כהאי גוונא שכיון להפקיע תקנת חכמים אבל אם מת והניח בן קטן ואח״כ שחרר השותף חלקו אין מעמידין אפוטרופא לשחררו אלא עובד את עצמו יום אחד ואת הקטן יום אחד עד שיגדיל. (סד) המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור ואם מת קודם ששחררו היורש כותב לו גט שחרור. (סה) וגר שמת ואין לו יורשין דקי״ל הקודם בנכסיו זכה והיו בהן עבדים גדולים זכו בעצמן והרי הם בני חורין קטנים אין בהם יד לזכות בעצמן וכל הקודם בהן זכה וכתב הרמ״ה ואם לא זכה בהן שום אדם עד שיגדלו אין להם תקנה שבמיתת הגר לא פקע איסורא מינייהו שהרי כל הקודם בהם זכה וכיון דמיתת הגר לא פקע איסורא מינייהו כי גדלו נמי בתר הכי אע״ג דפקע ממונא איסורייהו לא פקע דבמאי פקע השתא הא ליכא מיתת האדון דלפקע איסורייהו מינייהו. (סו) עבד שנשבה וברח מבית האסורין אחר שנתייאש רבו ממנו אינו יכול עוד להשתעבד בו וצריך לכתוב לו גט שחרור להתירו בבת ישראל. (סז) ואם פדאו ישראל אחר מן השבאי לפני יאוש בין אם פדאו לשם עבד בין לשם בן חורין צריך להחזירו לרבו ראשון ומשתעבד בו כתחילה ונותן הדמים לזה שפדאו.
פדאו לאחר יאוש בהא פליגי חכ״א פדאו לשם עבד ישתעבד לרבו שני לשם בן חורין לא ישתעבד לרבו ראשון ולא לרבו שני ורשב״ג אומר פדאו לשם עבד ישתעבד לרבו שני לשם בן חורין ישתעבד לרבו ראשון ופסק הרמב״ם כחכמים וכ״כ הרמ״ה והרמב״ן והראב״ד פסקו כרשב״ג וכן היא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל. (סח) עבד שעשאו רבו אפותיקי לבעל חובו ואח״כ שחררו הפקיעו מיד שיעבוד והרי הוא בן חורין וצריך לשלם לבעל חובו דקי״ל המזיק שיעבודו של חבירו חייב אם לא נשאר לו מקום אחר לגבות ממנו וכופין לבעל חוב שיכתוב לו שטר שחרור שלא יוציא עליו לעז לומר שהוא עדיין עבד. (ע) עבד שנשא ב״ח לפני רבו לא יצא אבל אם השיאו רבו יצא לחירות וצריך גט שחרור. (סט) ואצ״ל אם נושא שפחתו שהיא בת חורין שאנו אומרים אם לא ששחררה לא היה עושה איסור וכתב הרמ״ה שמקודשת מספק וכופין את רבו לכתוב לה גט שחרור ואי בעי לשהויה בתר הכי בעיא קדושי אחריני דקידושי קמאי ספק קידושי נינהו ואי לא בעי לשהויה לשם אישות בעיא גט לקדושי קמאי דמשום אומדן דעתא מפקיעין ממונא אבל גבי איסורא לא אזלינן בתר אומדן דעתא להתירה בלא גט שחרור בין בהשיאו רבו בין בנושא שפחתו.
וא״א הרא״ש ז״ל כתב הא דמצריכין גט שחרור במשיא עבדו משום שלא יאמר האדון לא שחררתיו ועבדי הוא אבל ודאי אזלינן בתר אומדן דעתא דודאי שחררו ומפקיעין אותו ממנו ומותר בבת חורין הלכך גבי מקדש שפחתו דלמיחש שיאמר לא שחררתיה אפילו גט שחרור אינה צריכה. (ע) עבד שלוה רבו ממנו או שעשאו אפוטרופא או שהניח לפניו תפילין או קרא בפניו בתורה ולא מיחה בו לא יצא לחירות. (עא) ואסור לאדם שילמד לעבדו תורה אבל אם הניח לו רבו תפילין או קראו לקרות בתורה יצא לחירות וכתב הרמב״ם וכותב גט שחרור וכן כל כיוצא באלו הדברים שעשה דבר שאין חייב בו אלא בן חורין יצא לחירות וכופין את רבו לכתוב לו גט שחרור. (עב) וכן אם נדר נדר שכופין אותו לעבור עליו כגון שנדר שלא לאכול בשר וכיוצא בו שאין הנדר חל עליו והיה יכול לכופו לאוכלו ולא כפאו אלא אמר לו מופר לך יצא לחירות שכיון שלא כפאו במקום שיכול לכפותו גילה דעתו שהפקיע שיעבודו. (עג) ומכאן אני אומר שהמשחרר עבדו בכל לשון והוציא דברים מפיו שמשמען שלא נשאר עליו שיעבוד כלל ושגמר בלבו לדבר זה שאינו יכול לחזור וכופין אותו לכתוב לו גט שחרור אף על פי שעדיין לא כתב ע״כ. (עד) כתב בשטר עשיתי פלוני עבדי ב״ח או עשוי הוא ב״ח או הרי הוא ב״ח ומסרו לידו יצא לחירות אבל אם כתב אעשנו ב״ח ומסרו לידו לא יצא לחירות וכתב הרמ״ה דוקא כתב אעשנו אבל אם כתב יהא ב״ח קנה דאעשנו לישנא דהבטחה הוא להבא אבל יהא ב״ח לאו הבטחה הוא אלא לשון שחרור אבל אם אמר על פה עשיתי לפלוני עבדי בן חורין או עשוי הוא ב״ח אינו כלום ויכול לחזור בו.
וכתב הרמ״ה וה״מ בבריא אבל שכיב מרע שאומר אחד מאלו הלשונות כיון שמשמעותו לשון שחרור זכה מיד בגופו ואינו יכול לשעבד בו וצריך גט שחרור להתירו בבת חורין ואפילו בבריא אם אמר דרך הודאה גמורה מהני למיקני נפשיה וצריך גט שחרור להתירו בבת חורין וזה כדברי הרמב״ם שכתבתי למעלה. (עה) האומר עשיתי פלוני עבדי ב״ח והוא אומר לא עשאני בן חורין חיישינן שמא זיכה לו שטר שחרורו ע״י אחר וכתב הרמ״ה אם רוצה האדון לחזור בו אינו יכול וכופין אותו לכתוב לו גט שחרור. וא״א הרא״ש ז״ל כתב ודאי זיכה לו ע״י אחר כיון שהעבד אפשר לו שלא ידע והאדון טוען ודאי הרי הוא ב״ח ומותר בישראלית ואם אמר כתבתי שחרור ונתתיו לו והעבד אומר לא נתנו לי הודאת בעל דין של העבד כמאה עדים דמי והרי הוא עבד כמה שהיה וכתב הרמ״ה ואם שניהם עומדין בדיבורם לא איצטריך לאשמועינן דהא לא תבע חד מחבריה מידי ולא איצטריך לאשמועינן אלא דהדרי תרוייהו שהרב אומר לא נתתיו והעבד אומר כן קבלתיו אבל אם העבד חזר בו ואמר כן קבלתיו והרב לא חזר בו כופין אותו וכותב גט שחרור. (עו) האומר תנו שטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בו לא יחזור דזכין לאדם שלא בפניו וזכה בו מיד וכתב רב אלפס ודווקא לחזרה שאין הרב יכול לחזור אף על פי שלא הגיע ליד העבד אבל לא יצא העבד לחירות עד שיגיע לידו לפיכך אם מת האדון קודם שהגיע לידו לא יתנו לו שאין גט לאחר מיתה ואפילו לדבריו איכא למימר דוקא בשאמר תן לו אבל אמר זכה לו יצא מיד לחירות וכ״כ הרמב״ם אמר זכו בגט זה לעבד יצא מיד לחירות אף על פי שלא הגיע לידו קודם מיתת האדון אבל אמר תנו לו אף על פי שאינו יכול לחזור בו לא יתנו לאחר מותו ור״ת כתב דבתן לו נמי אם נתן האדון הגט מידו ליד השליח ואומר ליתנו לעבד הוי כזכה ויצא לחירות מיד כשהגיע ליד השליח אפילו אם מת האדון קודם שהגיע ליד העבד אבל אם לא נתן הגט ליד השליח אלא אמר תנו גט זה לעבדי כה״ג אמרינן אם מת האדון לא יתנו אפילו אם הגט לפנינו כיון שלא מסרו ביד השליח לא אמרינן דהוי כאילו אמר זכה בגט זה לעבדי כיון שלא מסרו ביד השליח. (עז) מי שאמר בשעת מיתתו פלוני׳ שפחתי אל ישתעבדו בה יורשין אין זה לשון שחרור אלא שלא יטריחוה במלאכות כבדות ואם אמר יעשו לה קורת רוח כופין היורשין לעשות לה קורת רוח ופירש רב אלפס מאי קורת רוח אי אמרה האי עבידתא לא מצינא למיעבד בה לא כייפינן לה ורש״י פירש שאם לא נתקררה דעתה אלא בשחרור כופין את היורשין לשחררה והכי מסתברא לא״א הרא״ש ז״ל כתב הרמ״ה אמר אל ישתעבדו בה היורשין לא מצו כייפי לה למיעבד עבידתא כלל ולא מצו לזבונה לא שנא אמר יעשו לה קורת רוח ל״ש אמר לא ישתעבדו בה יורשין דאי אמר יעשו לה קורת רוח לא מצו לזבונה דהא לא מתעביד לה קורת רוח וכ״ש אם אמר לא ישתעבדו בה סתמא ואם אמר לא ישתעבדו בה יורשין נמי לא מצו לזבונה דמכירתה לשם שיעבוד זהו שיעבודה. (עח) שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד שהרי כבר יצא עליו שם ב״ח. (עט) אסור לאדם שישחרר את עבדו דהמשחררו עובר בעשה אבל לצורך מצוה שצריך להשלימו לי׳ בבית הכנסת שרי וכן שפחה שנוהגין בה מנהג הפקר יכולין לשחררה כדי להשיאה לבעל שישמרנה אע״ג שאפשר ליחדה לעבד אינו שומרה כל כך ואצ״ל חציה שפחה וחציה בת חורין שנוהגים בה מנהג הפקר שיכולין לשחררה שהרי אינה ראויה לא לעבד ולא לב״ח ולא עוד אלא שכופין את רבה לשחררה. (פ) המוכר עבדו לגוי או לגר תושב יצא לחירות שאם ברח מהגוי אין רבו יכול להשתעבד בו עוד ואם אינו יכול לברוח קונסין האדון לפדותו אפילו עד י׳ מכדי דמיו אם אין הגוי רוצה ליתנו בפחות צריך לפדותו בכך ולכתוב לו גט שחרור להתירו בבת חורין אבל אם אין הגוי רוצה ליתנו אפילו בעשרה בדמיו א״צ לפדותו ביותר ואם מת קודם שפדאו אין קונסין הבן אחריו לפדותו וכתב רב אלפס דלא מגבינן האי קנסא אלא בארץ ישראל אבל לא בח״ל וכ״כ הרמב״ם וכתב א״א הרא״ש ז״ל ותמהתי על דברי הגאון דמה ענין זה לקנסות שאין גובין בבבל דהיינו קנסות שחייבה תורה ואין גובין אותם בבבל משום דבעינן מומחין ואין סמוכין בבבל אבל אם חכמים תקנו קנס לעשות סייג לתורה למה לא יגבו אותו בבבל לוה עליו מהגוי מעות לזמן שאם לא יפרענו לאותו זמן שיהיה חלוט לו ומסרו לו מיד אף על פי שיכול לפדותו עד הזמן יצא לחירות כיון שזלזל בתקנת חכמים ומסרו ליד גוי ואם קבע לו זמן להחליטו לכך יצא מיד לחירות וכן נמי אם לא הכניסו לרשות הגוי ולוה עליו על תנאי לכשיבא אותו זמן שימשכננו ליקח העבד ועבר הזמן ולא נתן לו המעות אף על פי שלא משכנו בו והוא עדיין ברשותו קונסין אותו ויוצא לחירות גבאו הגוי בחובו או שקם עליו אנס ופדה את עצמו לא יצא לחירות מכרו לעבד המלך שרגילים ליקח בהמות ועבדים מאשר ימצאו ונותנין דמיהם לבעלים יצא לחירות מכרו על מנת שיחזירוהו לו לאחר ל׳ יום או חוץ ממלאכתו שישאר לו ממלאכתו או חוץ מהמצות או משבתות וי״ט פי׳ שהתנה עם הלוקח שלא יבטלנו מעשות שום מצוה או שלא ישתמש בו בשבת וי״ט או שמכרו לכותי או לישראל משומד בכולהו מיבעיא אם יצא לחירות או לא ולא איפשיטא ולקולא דאיסורא דרבנן הוא ולא יצא לחירות והרמב״ם כתב כיון דספק הוא אם תפש העבד כדי דמיו מרבו לצאת בו לחירות מיד הגוי אין מוציאין אותו מידו. (פא) עבד שהפיל עצמו ליד גוים ואין רבו יכול לפדותו לא בדיני ישראל ולא בדיני האומות או שנשבה ואין רוצין ליתנו לפדותו מותר ליקח מהן דמיו ואין בזה משום מוכר עבד לגוי ויכול ליתן לו אפילו שטר מכירה עליו המוכר עבדו לחבירו לקנס פירוש שלא יהא לו בו שום דבר אלא הקנס אם המיתו שור אינו מכור ואפילו הקנס לרבו הראשון. (פב) המוכר עבדו לח״ל יצא לחירות וקונסין את רבו שני שקנאו שצריך לכתוב לו גט שחרור ומפסיד הדמים שנתן בו וכתב הרמ״ה אפילו אם עדיין לא נתן הדמים אלא קנאו במשיכה או בהגבהה או בחזקה צריך ליתן למוכר מעותיו אף על פי שצריך לשחררו ואפילו אם יאמר איני רוצה להוציאו לח״ל אישתעבד בו בארץ ישראל אין שומעין לו דחיישינן שמא ישדלנו בדברים שיצא אחריו לח״ל. המוכר עבדו לסוריא או לעכו דינו כמכרו לח״ל ודין זה נוהג אפילו האידנא.
בן ח״ל שנשא אשה בארץ ודעתו לחזור והכניסה לו עבדים מיבעיא אם הוי כאילו מכרה אותם לו או לא ולא איפשיטא ולקולא ולא יצאו לחירות. (פג) עבד שיצא אחר רבו לסוריא ומכרו שם אם כשיצא הרב היה דעתו לחזור לארץ ישראל לא איבד העבד את זכותו ויוצא לחירות ואם לא היה דעת הרב לחזור איבד העבד זכותו ולא יצא לחירות כיון שיצא לדעת. (פד) העבד שאומר לעלות לארץ ישראל כופין את הרב לעלות עמו או ימכרוהו למי שיעלה שם ואם לא ימצא יכתוב שטר על דמיו ויניחנו לילך רצה האדון לצאת לח״ל אינו יכול לכוף לעבד שיצא עמו אלא ימכרנו שם. (פה) עבד שברח מאדונו מח״ל לארץ ישראל אין להחזירו לאדונו לח״ל אלא אם ימצא למי שימכרנו שם ימכרנו לו ואם לאו יכתוב לו העבד שטר על דמיו ויוציאנו לחירות ואפילו אם יאמר אשתעבד בו שמה אין שומעין לו שמא ישדלנו לילך אחריו. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

(א) מצות עשה על הרב למול עבדו וכו׳ פשוט הוא:
(ב) ומה שכתב עבר הרב ולא מלו מצוה על ב״ד למולו כ״כ הרמב״ם בה׳ מילה:
(ג) אחד עבד שנולד בבית ישראל או שקנו רבו מן העכו״ם חייב למולו זה פשוט דכתיב המול ימול יליד בית ומקנת כסף ומ״ש ואינם נמולים אלא ביום:
(ד) ומה שכתב ובניהם יש נימול לח׳ ויש שנימול מיד וכו׳ בפרק ר״א דמילה (שבת קלה:) יש יליד בית שנימול לאחד ויש יליד בית שנימול לח׳ יש מקנת כסף שנימול לא׳ ויש מקנת כסף שנימול לשמונה כיצד לקח שפחה מעוברת ואח״כ ילדה זהו מקנת כסף הנימול לח׳ לקח שפחה וילדה עמה זו היא מקנת כסף שנימול לא׳ ויש יליד בית שנימול לח׳ כיצד לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה זהו יליד בית הנימול לח׳ רבי חמא אומר ילדה ואחר כך הטבילה זהו יליד בית שנימול לא׳ הטבילה ואחר כך ילדה זה יליד בית שנימול לח׳ ות״ק לא שאני ליה בין הטבילה ואחר כך ילדה בין ילדה ואח״כ הטבילה דאף על גב דאין אמו טמאה לידה נימול לח׳ אמר רבא בשלמא לרבי חמא משכחת לה יליד בית נימול לא׳ יליד בית נימול לח׳ כדקתני מקנת כסף נימול לח׳ כגון שלקח שפחה מעוברת והטבילה ואחר כך ילדה מקנת כסף נימול לא׳ כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה אלא לת״ק בשלמא כולהו משכחת להו אלא יליד בית נימול לא׳ היכי משכחת לה א״ר ירמיה בלוקח שפחה לעוברה הניחא למ״ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמיא אלא למ״ד כקנין הגוף דמי מאי איכא למימר אמר רב משרשיא בלוקח שכחה ע״מ שלא להטבילה ובנסחת רבי׳ כתוב רבי אבא במקום ר׳ חמא ומ״ש רבינו אע״פ שלקח העובר בפני עצמו והרי הוא מקנת כסף נימול לח׳ וכו׳ כ״כ הרמב״ם בפ״א מהל׳ מילה ונ״ל שטעמו מדלא משכח בברייתא מקנת כסף הנימול לא׳ אלא בלקח שפחה וולדה עמה ואם איתא בגוונא דרישא הוה מצי לאשכוחי דנימול לא׳ כגון שלקח העובר בפני עצמו אלא ודאי בהא נמי נימול לח׳: (ה) ומה שכתב ואם אחד קונה השפחה ואחד קונה העובר נימול מיד כ״כ הרמב״ם ז״ל שם ולמד כן בקל וחומר מאוקימתא דרבי ירמיה דאוקמה בלוקח שפחה לעוברה דנימול ליום א׳ ואע״ג דההוא חוקימתא לא אתא כר״ל דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ור״י פליג עליה בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קלג:) הא בריש פרק החולץ (יבמות לו.) איפסיקא הלכה כר״ל בהא ובפלוגתא דת״ק ורבי חמא לא הכריעו הרי״ף והרא״ש כלום משמע דספוקי מספקא להו הלכך מטילין אותם לחומרא ואינם נימולים אלא לשמונה דדילמא מקמי הכי לא מטא זמנייהו כת״ק ואין מחללין עליהם את השבת דדילמא מקמי הכי הוה זמנייהו כרבי חמא וכך הם ברי רבינו ומ״ש ואין נימול לאחד אלא בלוקה זה שפחה וזה עוברה כלומר ואצ״ל בלוקח שפחה לעוברה כמו שנתבאר.
ומה שכתב או בלוקח שפחה ע״מ שלא להטבילה כבר נתבאר דהיינו אוקימתא דרב משרשיא:
ודע שהרמב״ן לענין מילה בח׳ פסק בפ״א מהלכות מילה כת״ק אלא דגבי לקח שפחה ע״מ שלא להטבילה כתב ואם טבלה אמו אחר שילדה ה״ז נימול לח׳ ונראה שלמד כן מדאמרינן ות״ק ל״ש ליה בין הטבילה ואחר כך ילדה בין ילדה וואח״כ הטבילה נימול לשמנה ולאוקימתא דרב משרשיא היינו טעמא דנימול ליום א׳ לפי שלקחה ע״מ שלא להטבילה כלומר ולא טבלה אבל אם טבלה כיון דיליד בית הוא נימול לח׳:
וכתב עוד הרמב״ם בפרק הנזכר כשם שמילת הבנים דוחה את השבת כך מילת העבדים שהם נימולים לח׳ דוחה את השבת אם חל ח׳ שלהם בשבת חוץ מיליד בית שלא טבלה אמו עד שילדה שאע״פ שנימול לח׳ אינו דוחה את השבת וכתב עליו הראב״ד לא ידעתי מהו זה ההפרש ואולי מפני שהוא מסופק אם הלכה כרבי חמא דמפליג בטבילה ולענין מידחי שבת לחומרא ולא דאי וא״כ במקנת כסף שנימול לח׳ נמי איכא לספוקי כי האי עכ״ל דעתו לומר דלרבי חמא מקנת כסף דנימול לשמנה היינו בטבלה ואח״כ ילדה אבל ילדה ואח״כ טבלה נימול לא׳ ואע״ג דלענין מילה בח׳ לא חילק הרמב״ם בין ילדה ואח״כ:
טבלה לטבלה ואח״כ ילדה לענין חילול שבת הו״ל לחלק דילדה ואח״כ טבלה אינו דוחה שבת כמ״ש ביליד בית שטבלה אמו אחר שילדה ובאמת שאם דעת הרמב״ם היתה דמספקא ליה אי הלכתא כת״ק אי כרב חמא הקשה שפיר וכמ״ש הר״ן שספק זה עצום מאד אבל לע״ד נראה שדעתו ז״ל היתה לפסיק כת״ק ומ״ש חוץ מיליד בית שלא טבלה אמו עד שילדה שאע״פ שנימול לח׳ אינו דוחה את השבת הוא משום דמאי דאמרינן לת״ק דל״ש ליה בין ילדה ואח״כ הטבילה להטבילה ואח״כ ילדה הא ודאי פשיטא דקאי למקנת כסף הנימול לח׳ כיון שהוא מוזכר בברייתא אבל מספקא ליה אי קאי נמי ליליד בית הנימול לח׳ או דילמא לא קאי כיין שאינו מוזכר בברייתא ולפיכך פסק לחומרא ועי״ל שהרמב״ם מפרש דאוקימתא דרב משרשיא כיון שלקח ע״מ שלא להטבילה אע״פ שטבלה אחר שילדה כיון שלא טבלה קודם לידה מהני תנאה דלקחה ע״מ שלא להטבילה לשלא יהיה נימול לח׳ ורבי ירמיה דלא אוקמה הכי ס״ל דאפ״ה מהני טבילה דאחר לידה ונימול לח׳ ומשום דמספקא ליה אי קי״ל כרבי ירמיה או כרב משרשיא פסק לחומרא:
ורע שיש ט״ס בספרי רבי׳ שכתוב בהם גבי יליד בית לרבנן דלא משכחת יליד בית שנימול לח׳ אלא בלוקח שפחה לעוברה וכו׳ וצ״ל דלא משכחת יליד בית שנימול לא׳ וזה ברור:
(ו) הלוקח עבד גדול מן העכו״ם חייב למולו וכו׳ בס״פ החולץ (יבמות מח:) ת״ר מקיימין עבדים שאינם מולים דברי רבי ישמעאל ר״ע אומר אין מקיימין א״ל ר׳ ישמעאל הרי הוא אומר וינפש בן אמתך א״ל בלוקח עבד בין השמשות ולא הספיק למולו הכתוב מדבר.
ומה שכתב עבד גדול כ״כ הרמב״ם בפ״א מהלכות מילה וכתבו התוס׳ והרא״ש דטעמא דאין מקיימין עבדים שאינם מולין לפי שצוה הקב״ה לאברהם למול עבדיו:
(ז) ומה שכתב ואם כשקנאו התנה עמו ע״מ שלא למולו מותר לקיימו שם אמר ריב״ל הלוקח עבד מן העכו״ם ולא רצה למול מגלגל עמו עד י״ב חדש לא מלחוזר ומוכרו לעכו״ם אמרוה רבנן קמיה דרב ספא כמאן דלא כר״ע דאי כר״ע הא אמר אין מקיימין א״ל רב פפא אפי׳ תימא ר״ע ה״מ היכא דלא פסקה למילתיה אבל היכא דפסקה למילתיה פסקה: (ח) ומה שכתב והא דאסור לקיימו בשקנאו סתם דוקא כשלא נתרצה מעולם להתגייר וכו׳ שם אהא דאמרינן ה״מ היכא דלא פסק למילתיה וכו׳ פירש״י ה״מ דאין מקיים היכא דלא קבל מעולם להתגייר ולא פסק מגיותו אבל היכא דפסק למילתיה בשעת לקיחתו ונתפייס להתגייר ואח״כ חזר בו מגלגלים שמא יחזור ויתרצה והתוס׳ והרא״ש כתבו שרבינו האי פירש בהיפך ה״מ דאין מקיימין היכא דלא פסק למילתיה שלא אמר בפירוש שאינו רוצה למל אלא נתרצה למול ודוחה מיום אל יום דשהיי מצוה לא משהינן אבל היכא דפסק למילתיה שלא למול אינו מחויב למולו בע״כ ומגלגל עמו י״ב חדש אולי יתרצה וכתבו התוס׳ שכן נראה לר״י ודע שרש״י פירש עוד פירוש אחר ה״מ דאין מקיימין היכא דלא פסק למילתיה. שמקיימו התם אבל היכא דפסק דאמר הריני מגלגל עמך י״ב חדש ואם לא תמול אמכור אותך מותר דהוי גביה כשכיר בעלמא וכתב ר״י שכ״פ הרמ״ה:
והרמב״ם בפ״א מהלכו׳ מילה ובפרק י״ד מהא״ב כתב דברי ריב״ל כצורתן ואין בהם הכרע וכ״ע ואם התנה עליו מתחלה והוא אצל רבו עכו״ם שלא ימול אותו מותר לקיימו והוא ערל ובלבד שיקבל עליו ז׳ מצות בני נח:
(מותר לקיימו בעבודתו כשהוא גר) [בדק הבית: צריך להעביר ע״ז הקולמוס ולכתוב במקומו ויהיה כגר:] תושב ואין מקיימין עבד כזה אלא בזמן היובל ודבריו הראשונים מבוארים בפרק החולץ דגרסינן התם שלח רבין משמיה דר׳ אלעאי וכל רבותי אמרו לי משמו איזהו עבד ערל שמותר לקיימו זה שלקחו רבו ע״מ שלא למולו. אמרוה רבנן קמיה דרב פפא כמאן דלא כר״ע א״ל רב פפא אפילו תימא ר״ע ה״מ היכא דלא אתני בהדיה אבל היכא דאתני אתני. ודבריו האחרונים מבוארים בערכין ס״פ המקדיש שדהו (ערכין כט.) אין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג והראב״ד חולק עליו שכתב בפי״ד מהא״ב מקיימים מי שירצה שלא למול ושלא לטבול במה שירצה בכל זמן והטעם מפני שהוא סבור שמה שאמרו שאין גר תושב נוהג בזמן הזה אינו ר״ל שאינו נוהג כלל אלא שאין בו אותם דינים האמורים שם בגמרא ורבינו הלא הזכיר הא דאם התנה עליו שלא ימול מותר ואיפשר שהטעם משום דכיון דאין מותר לקיימו אא״כ יהיה גר תושב ואין מקבלין גר תושב בזמה״ז לא הוצרך לכתבו שכבר נודע שאין דרכו לכתוב אלא דברים הנוהגים בכ״ז. כתב המרדכי על הא דשלח רבין איזהו עבד ערל שמותר לקיימו זה שלקחו רבו ע״מ שלא למולו וכן עמא דבר שלא למולו ואף על פי שאין מתנין בשעת המקח כיון שפשוט שאין למולו מפני המלכות אין לך תנאי גדול מזה ומותרים לקיימו לעולם עכ״ל וכ״כ ר״י בנכ״ג:
(ט) ומה שכתב רבינו ואם מלו והטבילו בע״כ לשם עבדות לרש״י דינו כעבד לכל דבר כלומר דינו כדין עבד שמל וטבל לשם עבדות וכן מ״ש ולרב אלפס אין תורת עבד עליו פירושו אין עליו חירת עבד שמל וטבל לשם עבדות אלא הרי הוא כאילו לא מל ולא טבל ודברים אלו בפרק החולץ (יבמות מז:) אהא דגרסינן התם א׳ גר וא׳ עבד משוחרר ורמינהו בד״א בגר אבל בעבד משוחרר א״צ לקבל א״ר ששת ל״ק הא רשב״א הא רבנן וכתב הרא״ש דמתוך פירש״י משמע שטבילת עבדות הוא בע״כ של עבד ובלא קבלה אף לרבנן דרשב״א ולא נחלקו אלא בטבילת חירות דרשב״א סבר אף טבילת חירות בע״כ ורבנן סברי דוקא מדעתו ובקבלה וקאמר תלמודא (מח:) דל״פ רבנן עליה דרשב״א אלא ביפת תואר דלא שייכה במצות אבל בעבד דשייך במצות אפי׳ רבנן מודו ופירש״י עבד דשייך במצות ששהה בביתו של ישראל ונהגו במצות משמע אף ע״פ שלא קבל בשעת טבילת עבדות אלא שנהג בבית אדוניו אבל מתוך רב אלפס משמע שטבילת עבדות לרבנן צריך שתהיה מדעתו ובקבלה עכ״ל הרא״ש ז״ל וכתב עוד גבי פלוגתא דר׳ ישמעאל ור״ע אם מקיימים את העבדים ואיתמר עלה ה״מ היכא דלא פסק כו׳ א״נ ה״מ היכא דלא אתני וכו׳ ומדברי הרמב״ם פי״ג מהא״ב נראה שסובר כדעת הרי״ף וא״ת למאי דפירש״י דטבילת עבדות יכול להטבילו בע״כ לכ״ע אמאי אין מטבילין בע״כ וי״ל דתקנתא דרבנן הוא שלא יבא להכשיל את רבו באיסור והיתר כיון שאינו רוצה לקבל עליו עול מצות ועוד אין טוב לחייבו במצות כיון שאינו רוצה לשמרם עכ״ל ובנ״י כתב ולא רצה למול וכו׳ וא״ת הא אמרינן שיכול לכופו להטבילו לשם עבדות וי״ל כגון שא״ל שאם יטבלנו בע״כ לא יקיים שום מצוה ומכיר בו שהוא עקש:
(י) מי שהוא עבד מוטבל לשם עבדות ורוצה רבו להטבילו לשם חירות וכו׳ בפרק החולץ (יבמות מז.) תניא ובכתה את אביה ואת אמה בד״א בשלא קבלה עליה אבל קבלה עליה מטבילה ומותר בה מיד רשב״א אומר אע״פ שלא קבלה עליה כופה ומטבילה לשם שפחה וחוזר ומטבילה לשם שחרור ומשחררה ומותר בה מיד ואסיק רב פפא דע״כ ל״פ רבנן אלא ביפת תואר דלא שייכה במצות אבל עבד דשייך במצות אפי׳ רבנן מודו דתניא אחד גר ואחד לוקח עבד מן העכו״ם צריך לקבל הא לוקח מישראל א״צ לקבל וכתב הרא״ש פירוש אחד גר בשעת גירות וא׳ הלוקח עבד מן העכו״ם ובא לשחררו מיד אחר שלקחו מן העכו״ם והטבילו לשם עבדות צריך לקבל בשעת שחרור כשמטבילו לשם ב״ח אבל הלוקח מישראל כיון דשהה בביתו של ראשון ונהג במצות שהאשה חייבת בהן אע״פ שהוטבל לשם עבדות בע״כ א״צ לקבל עכ״ל:
ומה שכתב אע״פ שהוטבל לשם עבדות בע״כ אליבא דרש״י הוא דאילו להרי״ף טבילת עבדות בע״כ לאו כלום הוא ומבואר בדבריו דה״ט דבלוקח מישראל א״צ לקבל עליו מצות משום דכבר קיבל עליו מעיקרא כשטבל לשם עבדות וכ״כ הרמב״ם בפי״ג מהל׳ איסורי ביאה: (יא) ומ״מ מ״ש רבינו יכול לשחררו בע״כ אינו מדוקדק דלא הו״ל לכתוב אלא דא״צ לקבל וכלישנא דברייתא וצ״ל דכיון דא״צ לקבל ממילא משמע שאפי׳ אינו רוצה להשתחרר משחררו רבו בע״כ כיון דאין אנו צריכין דעתו: (יב) כתב רב יהודאי גאון עבד קטן או שוטה מטבילין אותו ע״ד ב״ד זה נלמד מדגרסינן בכתובות (יא.) גר קטן מטבילין אותו ע״ד ב״ד:
תשובה לגאון עבד שמלו רבו וחזר לגיותו ומכרו לעכו״ם וחזר ישראל וקנאו כיון שנימול ונטבל לשם עבדות פעם ראשונה וכו׳ אינו חוזר לעבדותו נ״ל דלאו למימרא שאינו רשאי להשתעבד בו דהא ודאי כיון דדינא דמלכותא הוא שיכול למוכרו פשיטא דדיניה דינא ובלא״ה נמי מותר להשתעבד בו דלא עדיף מישראל שאינו נוהג כשורה שמותר להשתעבד בו כמו שיתבאר בסמוך אלא היינו לומר שאם רצה לחזור ולהכנס תחת כנפי השכינה א״צ טבילה כעבד דכיון שמתחלה נכנס תחת כנפי השכינה הו״ל כישראל מומר שחזר ליכנס לדת ישראל שא״צ טבילה וכדאמרינן בפרק החולץ לגבי גר:
(יג) הלוקח עבד מן העכו״ם אין הגוף קנוי לו עד שיטבילנו לשם עבדות הלכך אם קדם וטבל לשם בן חורין הרי הוא בן חורין בפ׳ החולץ (מה: מו.) א״ר חמא בר גוריא אמר רב הלוקח עבד מן העכו״ם וקדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו ב״ח מ״ט עכו״ם גופא לא קני מאי דקני ליה הוא דמקני לישראל וכיון דקדם וטבל לשם בן חורין אפקעיה לשעבודיה כדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעים מידי שיעבוד:
(יד) ומה שכתב לפיכך צריך להטיל עליו שום עבודה בעודו במים וכו׳ שם (מו.) אמר שמואל וצריך לתקפו במים כי הא דמנימין עבדיה דרב אשי בעא לאטבוליה מסריה לרבינא ולרב אחא בריה דרבא א״ל חזו דמינייכו קא בעינא ליה רמו ליה ארויסא בצואריה ארפו ליה וצמצמו ליה ארפו ליה כי היכי דלא ליהוי חציצה צמצמו ליה כי היכי דלא לקדים ולימא לשם בן חורין אני טובל בהדי דדלי רישיה ממיא אנחי ליה זולטא דטינא ארישיה אמרו ליה זיל אמטי לבי מרך ופירש״י לתקפו במים. כשמטבילו לשם יהדות לעבדות צריך שיתקפנו לתת עליו עול מלאכה במים כדי שתהא נראית כטבילת עבדות שאפי׳ יאמר הוא לשם בן חורין לא קנה עצמו בן חורין ולא יהא ממשות בדבריו ואמאי דאמרינן אנחי ליה זולטא דטינא ארישיה כתב נ״י בשם המפרשים דלרווחא דמילתא עשו כי להחזיקו עבד בפני הכל שלא יהא לו פתחון פה: (טו) ומה שכתב אבל עכו״ם שמוכר א״ע לישראל קונה גופו מיד ואינו יכול להקדים לטבול לשם ב״ח שם א״ר אויא ל״ש אלא בלוקח מן העכו״ם אבל עכו״ם גופיה קני כלומר עכו״ם שמכר עצמו לישראל קנהו ישראל לגופיה ואם קדם וטבל לשם בן חורין לא קנה עצמו ב״ח דכתיב וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה מזה לא הם קונים מכם למאי אילימא למעשה ידיו אטו עכו״ם לא קני לישראל למעשה ידיו אלא לאו לגופיה דקאמר רחמנא אתם קונים מהם אפי׳ גופיה ואע״ג דפריך ליה רב אחאי כתבו הרי״ף והרא״ש דהלכתא כוותיה:
ודע דמשמע דהא דאמרי׳ דלוקח עבד מן העכו״ם וקדם וטבל לשם ב״ח קנה עצמו בן חורין היינו דוקא בשאותו עכו״ם קנה אותו עבד ע״י שנמכר לו הוא עצמו וכל כיוצא בזה דכל כה״ג לא קני ליה גופיה וכדדריש מלא הם קונים זה את זה אבל אם קנאו בדינא דמלכותא שנראה מדברי הרמב״ם דקני ליה גופיה כמו שיתבאר ולקחו ממנו ישראל וקדם וטבל לשם בן חורין לא קנה עצמו בן חורין דכיון דעכו״ם קני לגופיה כי מקני לישראל גופא נמי מקני ליה ותו לא מצי עבדא לאפקועי נפשיה מיניה ובנימוקי יוסף כתב אהא דאמרי׳ אבל עכו״ם גופיה קני וה״ה אם לקחו מן העכו״ם שלקחו במלחמה דבכה״ג עכו״ם קונה אפי׳ ישראל וכ״ש עכו״ם כדאיתא בגיטין ולפ״ז עבדים וישמעאלים שלנו אינם יכולים להתגייר אלא לדעת רבן ואם נתגיירו שלא לדעת רבן אין טבילתן טבילה וצריך לברר כי מדעת רבו היה ואי לא ספיקא הוי עכ״ל ומ״ש כדאיתא בגיטין נראה דהיינו מאי דגרסינן בהשולח (לז:) אמר ר״ל מנין לעכו״ם שקונה את העכו״ם למעשה ידיו וכו׳ ואם מהתם ראיה הפוכה הוא מביא דאדרבה אמרי׳ דשבאי גופיה לא קני ליה למעשה ידיו אלא אם איתא הכי הול״ל אם לקחו העכו״ם בדינא דמלכותא דקני ליה גופיה ומ״מ לא נתבאר זה יפה בדברי הפוסקים ולקמן אבאר דברי הרמב״ם ז״ל בזה:
והרמב״ם כתב בפי״ג מהלכות איסורי ביאה הלוקח עבד מן העכו״ם וקדם העבד וטבל לשם בן חורין קנה עצמו והוא שיאמר בעת טבילה הריני טובל בפניכם לשם גירות ואם טבל בפני רבו א״צ לפרש אלא כיון שטבל נשתחרר לפיכך צריך רבו לתקפו במים עד שיעלה והוא תחת שיעבודו ומודיעו בפני הדיינים שלשם עבדות מטבילו עכ״ל וכיוצא בזה כתב בפ״ח מה׳ עבדים וטעמא מדגרסינן בגמרא (שם) אהא דרב חמא בר גוריא אמר רב הלוקח עבד מן העכו״ם וכו׳ מתיב רב חסדא מעשה בבלוריא הגיורת שקדמו עבדיה וטבלו לפניה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו קנו עצמם בני חורין טעמא דבפניה הא שלא בפניה לא קנו אמר רבה בפניה בין בסתם בין במפרש שלא בפניה במפרש אין בסתם לא זו היא גירסת הרי״ף והיא גירסת הרמב״ם ז״ל אבל רש״י והרא״ש גורסים לפניה אין לאחריה לא כלומר אחרי שטבלה היא ונתגיירה אלמא גבי ישראל לא אמרינן קנה עבד עצמו בן חורין ובשינוייא דרבא גורסים לפניה בין בסתם בין במפרש לאחריה במפרש אין בסתמא לא פי׳ אם טבלו עבדים קודם שטבל רבם גר אפי׳ בסתם קנו עצמם בני חורין אבל אם טבל רבם גר תחלה ואח״כ טבלו הם אם פירשו שטובלים לשם חירות קנו עצמם בני חורין אבל אם טבלו סתם לא ולפי גירסא זו אין חילוק בין טבל בפני רבו לטבל שלא בפניו ורבינו סתם דבריו כגירסא זו ולפיכך לא חילק ביניהם ומ״מ יש בדבריו קיצור שהיה לו לכתוב דין גר שקדמו עבדיו וטבלו לפניו דבין בסתם בין במפרש בין בפניו בין שלא בפניו קנו עצמם בני חורין לפי גירסא זו:
ומשמע מדברי רבינו שכתב אין הגוף קנוי לו עד שיטבילנו לשם עבדות שאף ע״פ שקנאו ישראל מיד עכו״ם זה בדרכים שהעבדים נקנים בהם אם קדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו וכדיהיב טעמא משום דעכו״ם גופיה לא קני וכו׳ ואם הטבילו לשם עבדות קני ליה גופיה וכ״כ רש״י בהשולת אהא דאמר ר״ל מניין לעכו״ם שקונה עכו״ם למעשה ידיו וישראל קניא ליה מיד למעשה ידיו בכספא ולגופיה בטבילה לשם עבדות וכדאמרינן בהחולץ ומשמע לי דהיינו מדאמר שמואל אהא דרב חמא בר גוריא וצריך לתקפו במים ואם איתא דאכתי לא מיקני גופיה לישראל לא הועיל שמואל בתקנתו אלא לאותו פעם בלבד שהרי היום או למחר יחזור ויטבול ויאמר דלשם בן חורין הוא טובל וכיון דישראל לא קני ליה גופיה יקנה עצמו בן. חורין אלא ודאי דכיון שטבל לשם עבדות נקנה גופו לישראל דהוי כאילו מכר הוא עצמו גופו לישראל דקני ליה גופיה לישראל כמו שיתבאר בסימן זה ועוד דפריך רב אחאי אהא דתניא אתם קונים מהם אימא בכספא ובטבילה אלמא אפי׳ היכא דלא מיקני גופא בכספא לחודא בטבילה לשם עבדות דבתר כספא או בתר אחד מקנינו העבד קני גופיה:
כתב ה״ה בפי״ג מהל׳ איסורי ביאה אהא דהלוקח עבד מן העכו״ם וקדם וטבל לשם בן חורין כתב הרמב״ן קדם וטבל קודם שיטבילנו רבו לשם עבדות א״צ גט שחרור ומינה נמי דאם א״ל קודם טבילה זיל לא צריך גט שחרור דכל שאין בו קנין הגוף לא צריך גט שחרור וכ״ד גדולי הצרפתים:
וכתב עוד בשמו ובשם הרשב״א מסתברא דאע״ג דקנה עצמו חייב הוא לכתוב שטר על דמיו דהא משתרשי ליה וכ״כ בנימוקי יוסף בפרק החולץ בשם רבוותא וכתב עוד דודאי שאם ידעו ב״ד שהוא עבדו של זה והטבילוהו שלא מדעת חייבים לשלם לו מאי דאפסדוהו מדינא דגרמי וכן דן רבו של הריטב״א ז״ל עכ״ל:
כתב ר״י בנתיב כ״ג מי שיש לו שפחה ועדיין לא טבלה לשם עבדות אסור לאחר להטבילה בלא רשות האדון דחוב הוא לו דקודם שטבלה יכול למוכרה אפי׳ לעכו״ם ועתה אינה ראויה לימכר אלא לישראל ונפחתו דמיה ועוד דקודם שטבלה היתה יכולה להדליק בשבת ועכשיו אינה יכולה כך כתבו המפרשים ונ״ל דמשלם לו הפחת שהזיקו בידים עכ״ל אבל הרשב״א כתב שנשאל על ראובן שהיה לו עבד כנעני או ישמעאלי ובא שמעון לאותו העבד או בדרך פיתוי או בחזקה ומסר אותו לחכמי ישראל וגיירוהו אם חייב שמעון לפרוע דמי העבד לראובן ואם יצא העבד לחירות מאחר שלא ישר בעיני אדוניו והשיב עירבת שני ענינים זה בזה שאין להם שום דמיון והוא שאמרת כנעני או ישמעאלי ועבד כנעני הוא שמל וטבל והוא גר וחייב במצות כנשים ואינו יוצא לחירות אלא בגט שחרור מרבו ואין עסק לב״ד בדבר אלא שצריך טבילה בשעת שחרור אבל העבד הישמעאלי אינו קנוי לרבו קנין הגוף ולפיכך אם קדם העבד שלא מדעת רבו וטבל לשם בן חורין קנה עצמו בן חורין אלא שחייב ליתן דמיו לרבו וכשרבו מטבילו לשם עבד אז קנה אותו קנין הגוף ונעשה עבד כנעני הנה ההפרש שיש בין זה לזה דבעבד כנעני לא עבד כלום שכבר גר הוא אבל בעבד ערל ממש אם הטבילוהו ב״ד יצא לחירות והוא שיפרש לשם בן חורין אם טבל שלא בפני רבו או שטבל סתם בפני רבו ואפי׳ לא הטבילוהו אלא שקדם הוא וטבל מעצמו ולענין מה ששאלת אם גיירוהו בע״כ אינו גר כלל אם הוא גדול ואפי׳ למ״ד עבד איש אתה מל בע״כ ה״מ רבו אבל אחר לא ואם פתהו להתגייר וקבל ממנו ונתגייר אין שמעון חייב כלום לרבו שהוא לא הזיקו בכלום והעבד הוא שנתגייר מרצונו והמשיא עצה להתגייר אינו חייב ולא מצינו בשום מקום משיא עצה ואפי׳ בנזקין שהוא חייב בדיני אדם ואפילו שוכר עדי שקר וכ״ש זה עכ״ל:
(טז) המל העבדים מברך אקב״ו על מילת העבדים ולהטיף מהם דם ברית וכו׳ בס״פ ר״א דמילה (שבת קלז:) ונסחת ספרים שלנו בגמרא הוא למול את העבדים וכך גירסת הרי״ף והוא גירסת הרמב״ם ג״כ אלא שכתב שאם מל עבד של אחרים מברך על מילת העבדים ואזדא לטעמיה שכתב שהמל את בנו מברך למול את הבן והמל את בן אחרים מברך על המילה ואע״פ שבמל את הגרים כתב שיברך למול את הגרים כבר כתבה הר״ן שם שנתן הוא ז״ל טעם לדבר דכי מברכין בעל ה״מ במצוה שאפשר לעשות ע״י שליח אבל הכא כיון שהגר ממציא עצמו ולא סגי בלאו הכי תקנו אותה בלמ״ד כדאמרינן בפ״ק דפסחים (ז:) דכל היכא דלא סגי דלאו איהו גופיה עביד מברך בלמ״ד ע״כ וטעם זה לא שייך במל עבד אחרים דהתם מצוה ארב רמיא וכל שעושה אותה ע״י שליח מברך בעל וכתב עוד הר״ן וא״ת למה כללו הכל בברכה אחת ולא תקנו בה ב׳ ברכות תחלה וסוף כמו שתקנו במילת ישראל המל אומר וכו׳ המברך אומר וכו׳ ועוד למה תקנו בה ולהטיף ממנו דם ברית י״ל דמה שכללו הכל בברכה אחת היינו לפי שאינו גר עד שימול ויטבול ולפיכך לא ברכו עליה על המילה כשם שאין מברכין על הטבילה אלא הוא עצמו בעלייתו מברך עליה אבל כללו הכל בברכה זו לפי שדם המילה בריתן של ישראל ועל הברית אנו מברכין ומה שתקנו בה להטיף מהן דם ברית לפי שיש כמה גרים שמתגיירים כשהם נימולים ועיקר מילתן הטפת דם ברית הוא לפיכך תקנו לכולם כן כך פי׳ הרמב״ם ז״ל עכ״ל אבל הרא״ש כתב בס״פ ר״א דמילה המל את הגרים אומר אקב״ו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית וכו׳ המל את העבדים אומר אקב״ו למול את העבדים וכו׳ וי״ס שגורסים המל את הגרים אומר על המילה והמברך אומר אקב״ו למול את הגרים וכו׳ ואפי׳ לספרים דלא גרסי המל אומר היינו משום שלא הוצרך לפרש ברכת המילה לפי שאין בה שינוי אלא בברכה שהיא במקום אבי הבן.
וכתב הר״ן שכן דעת בעל הלכות דב׳ ברכות תקנו בה תחלה וסוף כשאר המילות והרז״ה הקשה היאך יברך לבסוף למול דהא למול להבא משמע ולאו קושיא שכבר כתבתי דלאו למימרא דדוקא להבא משמע אלא דטפי משמע להבא מלשעבר והכא כיון דלאחר מילה הוא דמברך אין לטעות בו שהוא מברך להבא שכבר בירך לפניה ברכה אחרת עד כאן:[בדק הבית: והרשב״א כתב בתשובה שגירסת הרי״ף הסכימו עליה רוב הגדולים ולפי אותה גירסא מברך תחלה ואין מברכין עליה לבסוף כלל דלא כבה״ג שסובר שמברך עליה תחלה וסוף ואע״פ שנראין דברי הרי״ף ראיתי נוהגין כאן כדברי בעל ה״ג:] (יז) ומה שכתב רבינו שאלו מקמי רב יהודאי גאון המל את העבדים מברך אחת או שתים ואמר המל מברך על המילה וצונו למול את העבדים כולל במקום להכניסו בבריתו של אברהם אבינו כלומר השיב שמברך שתים דברכת אקב״ו למול את העבדים היא במקום להכניסו בבריתו של אברהם ולפיכך הוצרך התלמוד לכתבה לפי שהיא משונה מברכת שאר מילות אבל ברכת על המילה שאין חילוק בינה לשאר מילות לא הוצרך התלמוד לכתבה וכמ״ש הרא״ש ז״ל: (יח) וצריך לכסות ערותו בשעת ברכה וכו׳ כן כתבו הרי״ף והרא״ש ז״ל בס״פ רבי אליעזר דמילה וכ״כ הרמב״ם בפ״ג מהלכות מילה ופשוט הוא: (יט) אין עבד עברי נוהג עתה אלא בזמן שהיובל נוהג ברייתא בערכין ס״פ המקדיש שדהו (ערכין כט.) ומייתי לה מדכתיב עד שנת היובל יעבוד עמך: (כ) ומה שכתב ומ״מ מי שאינו נוהג כשורה מותר לרדותו ולהשתעבד בו כעבד בסוף פרק איזהו נשך (בבא מציעא עג:) רב סעורם אחוה דרבא הוה תקיף אינשי דלא מעלו ומעייל להו בגוהרקא דרבא א״ל רבא שפיר קא עבדת דתניא ראית שאינו נוהג כשורה מנין שאתה רשאי להשתעבד בו ת״ל לעולם בהם תעבודו ובאחיכם יכול אפילו נוהג כשורה ת״ל ובאחיכם בני ישראל איש באחיו וכו׳: (כא) ומה שכתב וכן הוא מצות המלך וכו׳ כ״ל שצריך להגיה ולכתוב וכן אם הוא מצות המלך וכו׳ וג״ז שם א״ל רב פפא לרבא חזי מר הני רבנן דיהבי זוזי אכרגא דאינשי ומשתעבדי בהו טפי א״ל הכי אמר רב ששת מוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנת ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא לשתעביד למאן דיהיב כרגא ובפ׳ החולץ (יבמות מו.) מייתי עובדא כי האי ובעי אי צריכי גיטא דחירותא ופשט ליה מוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנת וכו׳ וכתב נ״י הנכון שהישראלי׳ היו הנמכרים ופשט ליה דמכירת הגזבר מכירת עבד גמור הוא כי המלך קנאם במלחמה וע״כ הניחם בארצו שאם לא יפרעו המס שיוכל למכרם לעבדים הילכך הרי הם כעבדים גמורים וצריכים גט חירות ממנו כדין עבד שגופו קנוי וא״ת והא קי״ל שאין ע״ע נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג וי״ל דההיא לענין דיני עבד לצאת בשש ובסימנים או להתירו בשפחה אבל מ״מ קנוי לענין שיעבוד או לקנות עצמו בכסף ולא סגי ליה במחילה עכ״ל הריטב״א בשם רבו ז״ל ומיהו מדברי הרמ״ה שכתב רבינו בסמוך נראה שהוא חולק בזה וכתב הרמב״ם בפ״א מהלכות עיבדים על דין זה מותר להשתמש בו יותר מדאי אבל לא כעבד ואם אינו נוהג כשורה מותר להשתמש בו כעבד: (כב) וכתב הרמ״ה עכו״ם דשבייה לישראל וקנייה בדינא דמלכותא והדר זבניה לישראל וכו׳ נראה שטעמו מהא דאמרינן מוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח וכו׳ וס״ל דאין גופו קנוי וההוא עובדא דפרק החולץ שלמד הימנו הריטב״א דגופו קנוי סבר הרמ״ה דלא היו הנמכרים ישראלים אלא עכו״ם כן פירש״י והרא״ש:
(כג) ועבד כנעני נוהג עתה זה פשוט דלא אמרו שאינו נוהג בזמן שאין היובל נוהג אלא עבד עברי ומשום דכתיב ביה קרא אבל עבד כנעני דלא כתיב ביה קרא נוהג בכל זמן:
(כד) ומה שכתב ומהו עבד כנעני מי שלוקח אחד מכל האומות לא שנא אם לקחו מישראל או מעכו״ם וכו׳ כ״כ הרמב״ם בפ״ט מה׳ עבדים וז״ל אחד הקונה עבד כנעני מישראל או מגר תושב או מן העכו״ם שהוא כבוש תחת ידינו או מאחד משאר אומות וכן גר תושב או העכו״ם שהוא כבוש תחת ידינו או אחד משאר האומות יש לו למכור את עצמו לישראל לעבד והאי היא עבד כנעני לכל דבר וכן מוכר בניו ובנותיו שנאמר מהם תקנו וממשפחתם אשר עמכם אשר הולידו בארצכם וכל אחד מאלו הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר:
וכתב עוד מלך עכו״ם שעשה מלחמה והביא שבויה ומכרה וכן אם הרשה לכל מי שירצה שילך ויגנוב מאומה שהיה עושה עמו מלחמה יביא וימכור לעצמו וכן אם היו דיניו שכל מי שלא יתן את המס ימכר או כזי שיעשה כך וכך או לא יעשה ימכר הרי דיניו דין ועבד הנלקח בדינים אלו הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר. ונראה שטעמו מדגרסינן בהחולץ (מו.) אמר ליה רב פפא לרבא חזי מר הני דבי פפא בר אבא דיהבי זוזי לאינשי לכרגייהו ומשעבדי בהו וכי נפקי צריכי גיטא דחירותא או לא א״ל הכי א״ר ששת מוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא משתעבד למאן דיהיב כרגא ופירש״י והתוס׳ והרא״ש דעכו״ם היו הנקנים וכתבו התוס׳ מספקא ליה אי דינא דמלכותא דינא או לא ואף ע״ג דלא קני גופיה הכא קני או דילמא ה״נ לא קני אלא למעשה ידיו עכ״ל וכיון דפשט ליה דצריכי גיטא דחירותא אלמא גופו קנוי משום דינא דמלכותא וז״ש הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר כלומר שגופו קנוי לגמרי ומיהו איכא לספוקי אם נאמר דהיינו דוקא בישראל הקונה את העכו״ם אבל עכו״ם בקנה עכו״ם א׳ בדינים אלו לא קנה גופו דאמרינן בהשולח שבאי גופיה מי קני ליה אין קני ליה למעשה ידיו דאמר ר״ל מנין לעכו״ם שקונה את העכו״ם למעשה ידיו שנאמר וגם התושבים וכו׳ ולא הם קונין זה את זה לגופו הרי מפורש דאין עכו״ם קונה את העכו״ם לגופו ואפי׳ לקחו בשביה וא״כ אפשר דאף בדינא דמלכותא נמי לא קני ליה כיון דעכו״ם לאו בר מיקני עכו״ם אחר לגופו הוא בד״ד נמי לא מיקני ליה וכמ״ש כאן הרמב״ם דעבד הנלקח בדינים אלו הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר בשלקחו ישראל בדינים אלו מיירי אבל אם לקחו עכו״ם אפי׳ בדינים אלו לא קנה גופו או אפשר דאלים ד״ד לאקנויי ליה לגופיה אף ע״ג דלאו בר מיקני הוא וההיא דהשולח בששבאו מעצמו שלא בדינא דמלכותא הוא דאילו בד״ד הוה מיקני ליה גופיה אף ע״ג שהוא עכו״ם וזה נראה יותר ועפ״ז אפשר לקיים דברי כ״י שכתבתי בסימן זה דעכו״ם שלקח עכו״ם במלחמה קנה גופו דהיינו דוקא במלחמה דבד״ד מיקני אלא שמה שהביא ראיה ממה שאמרו במסכת גיטין הוא להיפך כמ״ש שם אבל מדברי הרשב״א נראה שסובר כלשון ראשון דעכו״ם לא קני לגופיה דעכו״ם חבריה אפי׳ לקחו בשביה בד״ד שכתב בתשובה דעבד ישמעאלי אינו קנוי לרבו קנין הגוף אלא קנין פירות לפי שאין העכו״ם קונים זה מזה קנין הגוף דכתיב וגם מבני התושבים וכו׳ ולא הם קונים זה מזה. כלומר אין קונים זה מזה קנין הגוף אלא קנין פירות ועכו״ם מאי דאית ליה מזבין לישראל לפיכך אם קדם העבד שלא מדעת רבו וטבל לשם בן חורין קנה עצמו ב״ח אלא שחייב ליתן דמיו לרבו וכשרבו מטבילו לשם עבד אז קנה אותו קנין הגוף ונעשה עבד כנעני עכ״ל וסתם עבד ישמעאל בארץ אדום בשביה הוא ניקח בד״ד שהמלך אדום נותן רשות לבני מלכותו שילכו ויכבשו מבני ישמעאל אויביו לעבדים ואפ״ה כתב דלא קני גופיה:
[בדק הבית: ולפ״ז אין גוף העבד קנוי לישראל וא״צ גט שחרור אא״כ מל וטבל לשם עבדות וכל שלא מל וטבל לשם עבדות א״צ גט שחרור ואפי׳ קנאו מעכו״ם במלחמה ולקחו בדינא דמלכותא והכי דייק לישנא דרבינו שסתם וכתב שאותו שלוקח מעכו״ם אין גופו קנוי עד שיטבילנו לשם עבדות וכ״נ מדברי רבינו שכתב בטור א״ע סימן ד׳ עבר שהטביל לשם עבדות אסור בישראלית וישראל אסור בשפחה שהוטבלה לשם שפחה וכיוצא בזה כתב בסימן י״ו מדסתם ולא חילק משמע דאין רשום עבד דין עבד עד שיטבול לשם עבדות.] ומ״ש רבינו אלא שאותו שלוקח מן העכ״ם אין גופו קנוי לו וכו׳ לפיכך אם קדם וטבל לשם בן חורין הרי הוא בן חורין מימרא בפרק החולץ כתבתי בסימן זה ושם נתבאר דהיינו דוקא כשהעכו״ם קנאו לאותו עבד על ידי שהוא עצמו נמכר לו דלא קני ליה לגופיה אבל אם העכו״ם קנאו בד״ד שנראה מדברי הרמב״ם שקנה העכו״ם גופו של עבד אם לקחו ממנו ישראל קני ליה איהו נמי לגופיה:
וכתב עוד הרמב״ם בפ״ט מהלכות עבדים עכו״ם שקנה עכו״ם לעבדות לא קנה גופו ואין לו בו אלא מעשה ידיו אף על פי כן אם מכרו לישראל הרי גופו קנוי לישראל עכ״ל.
וקשה שהרי בהדיא אמרינן בפרק החולץ באותו מימרא שכתבתי בסימן זה דלוקח עבד מן העכו״ם לא קנה גופו משום דעכו״ם לא מצי מקני לישראל אלא מאי דאית ליה ביה דהיינו זכות מעשה ידיו ולא גופו ולפיכך אם קדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו בן חורין וכתב הרב דין זה בפי״ג מהל׳ איסורי ביאה בפ״ח מהל׳ עבדים והיאך כתב כאן בעכו״ם שקנה עכו״ם לעבדות וכו׳ אף על פי כן אם מכרו לישראל הרי גופו קנוי לישראל וי״ל דה״ק עכו״ם שמכר עצמו לעכו״ם לא קנה העכו״ם גופו ואע״פ כן אם העכו״ם מכר עצמו לישראל הרי גופו קנוי לישראל כדאמרינן בגמרא אתם קונים מהם ויותר נראה לי דה״ק עכו״ם שקנה עכו״ם לעבדות לא קנה גופו ואף על פי כן אם בא העכו״ם הקונה הזה ומכרו לישראל הרי גופו קנוי לישראל אחר שיטבילנו הישראל לשם עבדות וכמ״ש דלא אמרו דאין גופו קנוי לישראל ללא קודם שיטבילנו לשם עבדות אבל אחר שהטבילו לשם עבדות קני ליה לגופיה:
כתב עוד הרמב״ם בפרק הנזכר ישראל שבא על שפחה כנענית אף על כי שהיא שפחתו הרי הולד כנעני לכל דבר ונמכר ונקנה ומשתמשים בו לעולם כשאר העבדים ולקמן אצל דין נושא שפחתו אכתוב שזה שלא כדעת הגאונים ושהרא״ש הסכים לדעת הגאונים ושהרב המגיד בפ״ד מהל׳ נחלות האריך להחזיק דברי הרמב״ם וכתב שהרשב״א הכריח דבריו בראיות ברורות:
וכתב עוד הרמב״ם בפ״ט מה״ע אחד מן העכו״ם שבא על שפחה כנענית שלנו הרי הבן עבד כנעני שנאמר אשר הולידו בארצכם אבל העבד שלנו שבא על אחת מן האומות אין הבן עבד שנאמר אשר הולידו בארצכם ועבד אין לו יחס עכ״ל.
וטעמו מדגרסינן בהערל (עח.) כי אתא רבינא א״ר יוחנן באומות הלך אחר הזכר כדתניא מנין לא׳ מן האומות שבא על הכנענית והוליד בן שאתה רשאי לקנותו בעבד שנאמר וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו יכול אפי׳ אחד מן הכנעכים שבא על אחת מן האומות והוליד בן שאתה רשאי לקנותו בעבד ת״ל אשר הולידו בארצכם מן הנולדים בארצכם ולא מן הגרים בארצכם ומפרש ז״ל דלענין אם הולד עבד או בן חורין איתמר אבל רש״י פי׳ דלענין אם יש לולד דין ז׳ עממין כו׳ וכך היה מפרשה הראב״ד ז״ל והשיג על הרמב״ם ז״ל:
(כה) ובכולם כל זמן שלא הטבילו לשם עבדות דינו כעכו״ם לכל דבר ולאחר שיטבילנו לשם עבדות חייב במצות שהאשה חייבת בהן זה פשוט בכמה מקומות בתלמוד.
ומה שכתב ובעבד זה מותר לעבוד בו בפרך כלומר דלא נאמר לא תרדה בו בפרך אלא בע״ע שהוא ישראל גמור: (כו) ומה שכתב בשם הרמב״ם אף על פי שהדין כך מדת חסידות ודרכי החכמה שיהא אדם רחמן וכו׳ בפ״ד מה״ע:
(כז) האשה קונה שפחות אבל אינה קונה עבדים מפני החשד ברייתא בפרק איזהו נשך (בבא מציעא עא.): (כח) ומה שכתב אפי׳ קטנים הם דברי הרמב״ם בסוף הלכות איסורי ביאה ובסוף הלכות עבדים.
ומה שכתב בשם הרמב״ם שאינה אסורה לקנות אלא מבן ט׳ ומעלה הוא בסוף הל׳ עבדים ומ״ש רבינו ונראה שאין להתיר בפחות מבן ט׳ שמא תשהנו אף לאחר שיגדיל. הרמב״ם לא חייש להאי משום דעיקר מילתא לא הויא אלא חששא בעלמא מפני החשד ודיינו שנאסר לה לקנות עבד ראוי לביאה אבל שנגזור שלא תקנה שאינו ראוי משום דלשיגדיל אתיא לידי חשד זו אין לנו:
(כט) יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך וכו׳ מסקנא דגמרא פ״ק דגיטין (יב.):
(ל) ומה שכתב בשם הרמב״ם הוא בסוף ה״ע וז״ל בד״א בעבדיו שאין ב״ד נזקקים לגדולים לשמור ממונם ואם לא יאכיל לעבדים וישקם כראוי הם יברחו או ימותו ואדם חס על ממון עצמו יותר מכל אדם אבל עבדים שהכניסה לו אשתו בתורת נכסי מלוג חייב במזונותיהם וכו׳. (לא) ומה שכתב בד״א שיכול לומר עשה עמי ואיני זנך שהשנים כתקנן וכו׳ אבל יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך אף על פי שהוא שנת בצורת וכו׳ בפ״ק דגיטין (שם) תניא רשב״ג אומר יכול העבד לומר לרבו בשני בצורת או פרנסני או הוציאני לחירות כי היכי דחזו לי אינשי ומרחמין לי ורבנן סברי מאן דמרחם אבני חרי אעבד נמי רחומי רחום ואף ע״ג דהאי אוקימתא איתאמרא בגמרא למימרא דבין לרשב״ג בין לחכמים אין הרב יכול לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך ובמסקנא אסיקנא דיכול לומר לו כן מ״מ כיון דא״א לאוקמי ברייתא באומר לו עשה עמי ואיני זנך דמר סבר יכול ומ״ס אינו יכול דא״כ מאי או פרנסני או הוציאני לחירות דקאמר לו פרנסני או תן לי מעשה ידי בפרנסתי מיבעי ליה ועוד מ״ש בשני בצורת דנקט וכדמקשי בגמרא על כרחך אית לן לאוקמא באומר צאי מעשה ידיך במזונותיך אבל לומר לו עשה עמי ואיני זנך בין לרבן שמעון בן גמליאל בין לחכמים אינו יכול וכי היכי דלא תיקשי אמסקנא דגמרא אית לן למימר דע״כ לא אסיקנא דיכול אלא בשאר שנים אבל לא בשני בצורת וכ״כ התוספות וכ״כ הרשב״א בחידושיו והרא״ש בפסקיו וכך הם דברי רבינו ופסק כחכמים אבל הרי״ף כתב מסקנא דגמרא סתם ולא חילק משמע דס״ל דכיון דלההיא אוקימתא דלכ״ע אין הרב יכול לומר עשה עמי ואיני זנך ואנן אסיקנא סתמא דיכול ולא מפלגינן בין שני בצורת לשאר שנים ליתא לההיא אוקימתא וע״כ מוקמינן לה דפליגי באי יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך או לא והא דנקט או הוציאני לחירות וכן הא דנקט שני בצורת לאו דוקא ודעת הרמב״ם בסוף הלכות עבדים כדעת הרי״ף שגם הוא סתם ולא חילק: (לב) הקוטע יד עבד כנעני של חבירו נותן צער ריפוי וכו׳ שם א״ר הקוטע יד עבדו של חבירו נותן שבתו ורפואתו לרבו ואותו העבד נזון מן הצדקה וכתבו התוס׳ והרא״ש וה״ה דצער ובושת לרבו ולא נקט להו משום דאין חידוש שהם לרבו ופריך בגמרא רפואתו דידיה הוא דבעי איתסויי ביה לא צריכא דאמדוהו לה׳ יומי ועבדו ליה סמא חריפא ואתסי בג׳ יומי מהו דתימא צערא דידיה הוא קא משמע לן:
(לג) אין קנין לעבד בלא רבו שכל מה שקנה עבד קנה רבו וכו׳ אא״כ יאמר לו אני נותן לך ע״מ שתצא בו לחירות בפ״ק דקידושין (דף כב.) תנן עבד כנעני קונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ובשטר על ידי עצמו דברי ר״מ וחכ״א בכסף על ידי עצמו ובשטר על ידי אחרים ובלבד שיהא הכסף משל אחרים ובגמרא (קידושין כג:) נימא בהא קמיפלגי דר״מ סבר אין קנין לעבד בלא רבו ורבנן סברי יש קנין לעבד בלא רבו אמר רב ששת דכ״ע אין קנין לעבד בלא רבו והב״ע דאקני ליה אחר מנה ואמר ליה ע״מ שאין לרבך רשות בו ר״מ סבר כי אמר לו קני קני עבד וקני רביה וכי א״ל ע״מ ולא כלום קאמר ליה ורבנן סברי כיון דא״ל ע״מ אהני ליה תנאיה ור״א אמר כל כה״ג דכ״ע ל״פ דקני עבד וקני רבוה והב״ע כגון דאקני ליה אחר מנה וא״ל ע״מ שתצא בו לחירות ר״מ סבר כי א״ל קני קני עבד וקני רביה וכי א״ל ע״מ ולא כלום קאמר ליה ורבנן לדידיה נמי הא לא קא מקני ליה דהא לא א״ל אלא ע״מ שתצא בו לחירות וכתבו התוס׳ והרא״ש דהלכה כר״מ אליבא דרב ששת דמוקי פלוגתייהו כי מקני ליה אחר וא״ל ע״מ שאין לרבך רשות בו דמשמע אבל אם א״ל ע״מ שתצא בו לחירות אפי׳ ר״מ מודה דאהני ליה תנאיה והרי״ף פסק כרבנן ואליבא דר״א ומ״מ לענין הדין לא נפקא לן מידי בעבד דר״מ אליבא דרב ששת וחכמים אליבא דר״א שוים דלעולם קני רבו אא״כ א״ל ע״מ שתצא בו לחירות וכ״פ הרמב״ם בפ״ה מה׳ עבדים: (לד) ומה שכתב שכל מה שקנה העבד קנה רבו בין מצא מציאה או נתנו לו מתנה דין המציאה פשוט במשנה פ״ק דמציעא (יב.) ודין המתנה פשוט במ״ש בסמוך.
ומה שכתב בין שנתנה לו האדון או אחר לא זכה בה כ״כ הרא״ש בפרק קמא דקידושין דעבד אפי׳ מיד רבו אינו מקבל מתנה כדאמרינן בפרק השולח (גיטין מב.) הכותב כל נכסיו לשני עבדיו חצי לזה ומצי לזה אף עצמן לא קנו ועוד הביא ראיות לדבר ומ״ש אלא הכל חוזר לאדויו בין גוף בין פירות כ״כ הרא״ש שם ופשוט הוא:
(לה) עבד כנעני בין קנאו בעודו עכו״ם וכו׳ נחנה בכסף וכו׳ משנה שם קידושין (כב:) עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה ומ״ש בין קנאו אחר שהטביל זה פשוט שכל שלא טבל לשם חירות עבד כנעני הוא:
(לו) ומה שכתב וחזקה הוא שישתמש בו כגון שיתיר לו מנעלו או ינעילנו וכו׳ ברייתא שם. ואיתא תו בברייתא מלבישו ולא חשש רבינו לכתבו משום דמהפשיטו משמע דהוא הדין להלבישו ואפשר שהסופרים שכתבו ספרי רבינו טעו והשמיטו הלבישו: (לז) ומה שכתב ודוקא כיוצא באלו וכו׳ אבל עשה לו מלאכה כלומר שאינו בגופו של אדון כגון שתפר לו בגדיו וכו׳ לא כ״כ שם הרא״ש וכ״כ הר״ן בשם הרמב״ן דדוקא הני שקנה האדון בגופו של עבד כגון הלבישו סכו וכו׳ וכגון הוליך כליו אחריו לבית המרחץ שהיא מלאכת עבדות אבל אם בשל קדירה או אפה את הפת הני אכילת פירות נינהו ולא הויא חזקה דגבי קרקע נמי מוכח בפרק חזקת (בבא בתרא נד.) דאכילת פירות אינו קונה אבל בעל העיטור סמך על הירושלמי דמשמע דסבר דאכילת פירות קונה. וכן דעת הרמב״ם בפ״א מה׳ מכירה וכבר השיגו הראב״ד ז״ל וה״ה כתב כל זה בפ״ב מה׳ מכירה וכתב שדעת הרשב״א כדעת הרמב״ן ז״ל:
(לח) ומה שכתב הגביה העבד לרב לצורך תשמיש קנאו ברייתא שם הגביה לרבו קנאו: (לט) ומה שכתב הגביה הרב לעבד לא קנאו שם פלוגתא דתנאי בברייתא והלכה כת״ק דאמר הכי:
(מ) ומה שכתב ונקנה בחליפין גם זה ברייתא שם.
(מא) ומה שכתב ובמשיכה שתקפו ומשכו אליו אבל אם קראו ובא אליו לא קנאו מימרא דשמואל שם וקאמר התם דאף ע״ג דגבי בהמה תניא כיצד במשיכה קורא לה והיא באה שאני בהמה דאדעתא דמרא אזלא אבל עבד אדעתא דנפשיה אזיל. (מב) ומה שכתב אא״כ הוא קטן שם אמר רב אשי עבד קטן כבהמה דמי:
(מג) העבד קונה עצמו וכו׳ בכסף ובשטר משנה בפ״ק דקידושין וכתבתי בסמוך:
(מד) ומה שכתב ובראשי איברים ברייתא שם (כד.):
(מה) ומה שכתב בין ע״י עצמו שאחר נתן לו הכסף וא״ל ה״ז נתון לך ע״מ שתצא בו לחירות וכו׳ כבר נתבאר בסמוך.
(מו) ומה שכתב בין על ידי אחרים שאחר נותן הכסף לרב לפדותו יצא בו לחירות אפי׳ בע״כ של העבד בפ״ק דקידושין (כב:) תנן דעבד כנעני קונה את עצמו בכסף ע״י אחרים דר״מ וחכמים אומרים בכסף על ידי עצמו ומפרש בגמרא (כג.) דחכמים אף על ידי עצמו קא אמרי דעל ידי אחרים נמי הוא קונה עצמו אף על פי שהוא שלא מדעתו משום דזכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות וזכין לאדם שלא בפניו וכתב הרא״ש דאפי׳ עומד וצווח הוא קונה עצמו על ידי אחרים בכסף מטעמא דאביי ורבא דאיתא התם אליבא דר״מ דסבר חוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות ואפ״ה אמר דקונה את עצמו בכסף אפי׳ על ידי אחרים אפי׳ שלא מדעתו ויהיב אביי טעמא דכיון דכסף קני ליה בע״כ מקני ליה בע״כ ורבא יהיב טעמא משום דקבלת רבו הכסף גרמה לו להשתחרר מאליו ואין אחרים הללו חבין אלא קבלת הרב והרב אין נעשה שלוחו לצורך עצמו ומקנה מאליו והר״ן כתב מדברי הרי״ף נראה שהוא סובר דדוקא שלא מדעתו אבל בע״כ לא וכך נראה מדברי הרמב״ם בפ״ה מהלכות עבדים אבל אחרים אומרים דאפי׳ בעומד וצווח קונה את עצמו בכסף על ידי אחרים כדאמרינן בגמרא אליבא דר״מ ע״כ ור״ת כתב דבחליפין נמי קונה עצמו מיד האדון וכו׳ בפרק השולח (גיטין לט:) ההיא אמתא דהוה מרה שכיב מרע אתיא בכיא קמיה אמרה ליה עד אימת תשתעבד ותיזיל ההיא איתתא שקל כומתיה שדא בה א״ל זיל קני הא וקני נפשיך א״ר נחמן לא עשה ולא כלום ומסיק דטעמא משום דהו״ל כליו של מקנה וכתבו התוס׳ אבל אם היה כליו של קונה היתה זוכה עצמה בחליפין וכן כתב שם רש״י אהא דתנו רבנן האומר עשיתי פלוני עבדי ב״ח וכו׳ וגם הרא״ש כתב מכאן משמע דעבד קונה עצמו בחליפין וכתב שי״מ משום דהו״ל כליו של מקנה דהיינו חליפין הילכך אינה קונה עצמה אבל אי הויא כליו של קונה הויא קניא נפשה בתורת כסף והקשה עליהם ומתוך דבריו שם נלמד שר״ת סובר דעבד קונה עצמו בחליפין ודעת הראב״ד בהשגות כדברי ר״ת: (מז) ומה שכתב רבינו בשם הרמ״ה דחליפין לא מהני אלא לאפקועי שיעבודא וכו׳ נראה שטעמו מפני שהוא מפרש כמ״ש שם הרא״ש והרשב״א בשם ר״ח וז״ל ור״ח כתב ומפרש בקידושין שהעבד נקנה בחליפין כעין מקח וממכר ואף על פי כן אינה קונה עצמה בחליפין אלא צריכה נמי גט חירות וכתב הרמב״ן לפי דברי ר״ח כך היה מפרש כיון דהויא בכליו של מקנה לא עשה ולא כלום אף להוציא מידי שיעבוד אבל אי הויא כליו של קונה יצאה מידי שיעבוד וצריכה גט שיחרור עכ״ל.
וכתב עוד הרשב״א וז״ל ובתוס׳ כתבו שאיפשר לומר דהכא לא בתורת חליפין היה אלא בתורת דמים וכיון שכן אילו היה בכליו של קונה ובתורת דמים יצאה שהרי כסף גמר בה וכן דעת הרמב״ם ז״ל דאין העבד קונה עצמו בחליפין כלל ואינו יוצא בו מידי שיעבוד כדעת התוס׳ ומיהו בתוספות חזר לומר כלשון הראשון מהא דאמרינן בפרק קמא דקידושין (קידושין ג.) ולרב הונא דאמר חופה קונה מק״ו למעוטי מאי למעוטי חליפין וכו׳ אלמא קנין כסף וחליפין כי הדדי נינהו ובכל מקום שזה קונה זה קונה ובאשה דאינה נקנית בחליפין משום דלא מקניא נפשה בפחות מש״פ אבל עבד היוצא לחירות ניחא ליה שיצא אפי׳ בפחות מש״פ יותר משיצטרך ליתן ש״פ ע״כ ור״י כתב סתם כדברי ר״ת דעבד קונה עצמו בחליפין וכתב על זה דדוקא על ידי עצמו אבל לא ע״י אחר ואם מל וטבל אפי׳ ע״י אחר ע״כ:
(מח) וקונה עצמו לצאת בראשי איברים שאם סימא אדוניו את עינו וכו׳ שן ועין מפורשים בתורה (שמות כא): (מט) ומה שכתב או חסרו אחד מראשי אצבעות ידיו או רגליו וכו׳ בפ״ק דקידושין (כד.) תנא יוצא בשן ועין וראשי איברים שאינם חוזרים ויליף לה משן ועין דמה שן ועין מומין שבגלוי ואינן חוזרין עבד יוצא בהן לחירות אף כל ראשי איברים שאין חוזרים עבד יוצא בהן לחירות ותניא תו התם (דף כה.) ארבעה ועשרים ראשי איברים שבאדם כולם אין מטמאין משום מחיה ואלו הם ראשי אצבעות ידים ורגלים וראשי אזנים וראש החוטם וראש הגויה וראשי דדים שבאשה ותני עלה בכולם עבד יוצא בהן לחירות ומ״ש רבינו וצריך גט שיחרור שם (כד:) פלוגתא דתנאי ופסקו הפוסקים כר״ע דאמר צריך גט שיחרור וכתב ר״י שכופין את רבו לכתוב לו גיטו ומ״ש אבל חתך לשונו אינו יוצא לחירות שם (כה.) פלוגתא דתנאי ופסק כת״ק דסבר הכי וכ״פ הרמב״ם ז״ל: (נ) ומה שכתב סרסו בביצים ונתקן מהכיס לגמרי וכו׳ כרתן ועודן תלויין בכיס וכו׳ שם מפורש דבסירוס דביצים לת״ק אינו יוצא ולר׳ יוצא וידוע דהלכה כת״ק דסבר הכי וכ״פ הרמב״ם ז״ל וכתב הרא״ש דע״כ ל״פ אלא בשכרתן ועודן תלויים בכיסם אבל אם נתקן מן הכיס לגמרי לכ״ע הוי מום שבגלוי ונראה דע״כ צ״ל שאין חולק בזה דמ״ש מהיתה עינו סמויה וחטטה דיוצא לחירות כדבסמוך: (נא) ומה שכתב היתה לו אצבע יתירה וחתכה לו וכו׳ שם (כד: כה:) אמר רב חייא בר אשי א״ר היתה לו יתרת וחתכה עבד יוצא בה לחירות א״ר הונא והוא שנספר ע״ג היד כלומר שהיתה בשורת שאר אצבעות: (נב) ומה שכתב דלדל עצם מזקנו יוצא לחירות שם (דף כד:) אי מה הפרט מפורש מומים שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינו חוזר אף כל מומים שבגלוי ואינו חוזר ובטל ממלאכתו אלמה תניא תלש בזקנו ודלדל בו עצם עבד יוצא בהם לחירות לחפשי ישלחנו ריבויא הוא ופירש רש״י דלדל בו עצם השמיטו ממקומו ומחובר בבשר יוצא בו לחירות אם עצם שאינו חוזר הוא וסופו לייבש וליפול ואף ע״ג דליכא ביטול מלאכה דהא עצם דזקן לאו מידי הוה עביד כיון דבגלוי הוא ואינו חוזר הרי הוא ככ״ד ראשי איברים עכ״ל אבל הרמב״ם כתב בפ״ה מהל׳ עבדים תלש בזקנו ודלדל בו עצם מן הלחי יצא לחירות שהרי בטל מעשה השיניים הקבועות באותו עצם וצ״ל שהוא ז״ל מפרש דכי אמרינן אי מה הפרט מפורש וכו׳ אלמה תניא תלש בזקנו וכו׳ היינו לומר דתלש בזקנו ודלדל בו עצם אף ע״ג דבטלו ממלאכתו ואין סופו לחזור כיון דאינו בגלוי שהרי העור מכסה לא היה יוצא לחירות אי לאו ריבוייא דלחפשי ישלחנו ואין להקשות א״כ סירוס דביצים נמי ליתי מריבוייא דלחפשי ישלחנו דהא בטיל לגיד המחובר לו ממלאכתו ואין סופו לחזור די״ל דאף ע״ג דסרסו בביצים כיון שעדיין תלויים בכיס יכול להתקשות קצת על ידי הדחק ונמצא שלא בטל ממלאכתו לגמרי א״נ אינו חוזר היינו שסופו לייבש וליפול כדפירש״י אבל ביצים שכרתן ועודן תלויין בכיס אין סופן לייבש וליפול.
ומה שכתב הכהו על ידו וצמתה וכו׳ גם זה ברייתא שם וטעמא משום דדומיא דעין בעינן שאין סופו לחזור: (נג) ומה שכתב הפיל שינו של קטן וכו׳ שם דאי כתב רחמנא שן הו״א אפי׳ שן דחלב פי׳ שן שינק בה ועתיד להחליפה כגון בעבד קטן כתב רחמנא עין ומ״ש היתה עינו כהויה קצת והכהו בו וכו׳ ברייתא שם ומפורש שם דה״ה להיתה שינו נדודה והפילה:
(נד) ומה שכתב אבל אם חטטה אפי׳ אם היתה סמוייה וכו׳ מימרא דרב ששת שם ופירש״י חטטה. הוציאה לחוץ: (נה) ומה שכתב וה״ה באחד מראשי איברים שהיה בטל וכו׳ כ״כ הרמב״ם בפ״ה מהל׳ עבדים ופשוט הוא ומ״ש הכה על עינו וחסר מאורה על שינו ונדדה וכו׳ ברייתא בפ״ק דקידושין (שם) ומ״ש הכהו על עינו וסמאה וכו׳ הכה בכותל כנגד אזנו או עינו וכו׳ ברייתא שם ומ״ש בשם הרמב״ם הוא בפ״ה מהל׳ עבדים וטעמו מדגרסינן בפ״ק דקידושין (שם) ת״ר היה רבו רופא ואמר ליהלכחול לו עינו וסמאה לחתור לו שינו והפילה שיחק באדון ויוצא לחירות רשב״ג אומר ושחתה עד שיתכוין לשחתה ורבנן האי ושחתה מאי עבדי ליה מיבעיא להו לכדתניא ר״א אומר הרי שהישיט ידו למעי שפחתו וסימא עובר שבמעיה פטור מאי טעמא דאמר קרא ושחתה עד שיתכוין לשחתה ופסקו הרי״ף והרא״ש כתנא קמא ובסוף פ״ב דבבא קמא (כו:) גרסינן אמר רבא היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה לענין נזקין חייב וכו׳ לענין עבד פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן ומשמע דהא דרבא פליגא אהא דאמרינן בפ״ק דקידושין דרבנן דרשי ושחתה להושיט ידו למעי שפחה וכו׳ דכיון דלא נתכוין לעין כלל פטור וה״ה להיתה אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה או לנתכוין לזרוק בבהמה ונפלה בעבד דפטור וכסוגיא דפרק קמא דקידושין נקטינן דהוא בדוכתה ועוד דאפשר דאף רבא דאמר לענין עבד פלוגתא דרשב״ג ורבנן לאו לקושטא דמילתא קאמר אלא לומר דלכאורה משמע דפלוגתא דרשב״ג ורבנן ולמיכלל מילי טובא בההיא דהיתה אבן מונחת לו בחיקו וכו׳ אתא למימר דנ״מ לענין נזקין ולענין ד׳ דברים ולענין שבת ולענין גלות וכדאיתא התם ואף לענין עבד משמע לכאורה דפלוגתא דרשב״ג ורבנן הוא ומיהו לפום קושטא דמילתא לרבנן נמי פטור מושחתה כדאיתא בפ״ק דקידושין אבל התוס׳ כתבו בספ״ב דב״ק לענין עבד פלוגתא דרשב״ג ורבנן תימא דבפ״ק דקידושין מוקמי רבנן האי ושחתה להושיט ידו במעי שפחה וסימא עובר שבמעיה דפטור משום שלא נתכוין לעין והכא נמי לא נתכוין וי״ל דלא פטרי רבנן אלא היכא דלא נתכוין לעין וגם נתכוין לטובתו של עבד כלומר שנתכוין להוציא את הולד כי התם אבל נתכוין לעין אף ע״ג דנתכוין לטובתו או לא נתכוין לטובתו אף ע״ג דלא נתכוין לעין לא עכ״ל וכן הוא דעת הרמב״ן בפ״ק דקידושין: (נו) מי שחציו עבד וחציו בן חורין או עבד של שני שותפין אין יוצאים בראשי איברים וכו׳ ברייתא בפרק החובל (בבא קמא צ.) ומפרש טעמא משום דאמר קרא עבדו המיוחד לו ואף ע״ג דההיא ברייתא ר״א הוא ושאר תנאי פליגי עליה משמע התם דהלכה כר״א משום דאמוראי מפרשי טעמיה וכ״פ הרמב״ם בפ״ה מהלכות עבדים ומדברי התוס׳ נראה דעבד של שני שותפים דאמרינן היינו שלזה גוף ולזה פירות אבל אם שניהם שותפים בגוף יוצא בראשי איברים וכן הא דחציו עבד וחציו בן חורין כגון שנתן כל דמיו ואין מעכב אלא גט שיחרור אבל אם לא נתן אלא מקצת דמיו יוצא בראשי איברים: (נז) עבדי צ״ב יוצאין בראשי איברים לאיש אבל לא לאשה ושל נכסי מלוג לא לאיש ולא לאשה שם (פט:) תני חדא עבדי מלוג יוצאין בשן ועין לאשה אבל לא לאיש ותניא אידך לא לאיש ולא לאשה ומוקי לה בגמרא דכ״ע אית להו תקנת אושא אלא כאן קודם תקנה כאן לאחר תקנה כלומר דברייתא דלאשה ולא לאיש קודם תקנה וברייתא דלא לאיש ולא לאשה לאחר תקנה ואב״א אידי ואידי לאחר תקנה אלא מ״ד לאשה ולא לאיש מ״ט כדרבא וכו׳ לימא דרבא תנאי היא לא דכ״ע אית להו דרבא והכא אלמוה לשיעבודא דבעל ואב״א דכ״ע לית להו להני תנאי תקנת אושא והכא בקנין פירות כקנין הגוף דמי ובפלוגתא דהני תנאי וכו׳ כלומר ומ״ד לא לאיש ולא לאשה אתי כר״א שכתבתי בסמוך דהלכה כותיה והשתא אי לאוקימתא קמייתא דמאן דאמר לא לאיש ולא לאשה בתר תקנתא קאמר וליכא מאן דפליג עליה ואי לאוקימתא בתרייתא כיון דאתי כר״א דהלכתא כוותיה הכי נקטינן וכ״פ הרמב״ם ז״ל בפ״ה מהלכות עבדים: (נח) הפיל שן עבדו וסימא עינו וכו׳ בפרק מרובה (בבא קמא עד.) ומ״ש וכן נמי איפכא היינו לומר שאם סימא עינו תחלה ואחר כך הפיל שינו יוצא לחירות בעינו ונותן לו דמי שינו וג״ז מפורש שם וכתב הרמב״ם דין זה בפ״ה מהלכות עבדים ובפ״ד מהלכות חובל ומזיק כתב כל עבד שיצא לחירות ועדיין לא הגיע גט שחרור לידו אין לו קנס ואחרים שחבלו בו אינו יכול להוציא מהם לעצמו ולא האדון יכול להוציא מהן לפיכך המפיל שן עבדו ואח״כ סימא עינו יוצא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו ואם תפס אין מוציאין מידו ע״כ וטעמו מדאיבעיא לן בהשולח מעוכב גט אם יש לו קנס ובעינן למפשטא מדתניא הפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן דמי עינו ודחינן דילמא כמ״ד אינו צריך גט שחרור ע״כ וא״כ כשכתב בה׳ עבדים ונותן לו דמי עינו היינו בשכתב לו גט חירות בין הפיל שינו לסימא עינו א״נ מה נותן לו דמי עינו דקאמר לא דגוזרים ב״ד שיתן לו אלא היינו לומר שאם תפס אין מוציאין מידו וסמך עמ״ש בפ״ד מהל׳ חובל וז״ל רבינו ירוחם במישרים נתיב י״ג הפיל שינו וסימא עינו יוצא בשן ואינו נותן לו דמי עינו אם לא נתן לו גט שחרור ודוקא בעבד שמל וטבל לשם עבד עכ״ל:
(נט) יציאת עבד בראשי איברים נוהג בכל מקום ובכל זמן ומיהו קנס הוא וצריך ב״ד מומחין כ״כ הרמב״ם בפ״י מהל׳ עבדים והוא פשוט בפ״ק דסנהדרין (ח.) ובפ״ק דב״ק (טו:) וס״פ אלו נערות (מא:) דאין דנין דיכי קנסות אלא ב״ד מומחין.
(ס) ומה שכתב שנוהג בכ״מ ובכל זמן כך פשוט שם ג״כ שדיני קנסות נוהגין בכל זמן ובכל מקום:
(סא) ומה שכתב לפיכך אין דנין אותם עתה שהרי אין מקבלין עדות לדונו כלומר דכיון דהשתא אין דנין דיני קנסות אין נזקקין לקבל עדותן כדאמרי׳ (ב״ק פד:) אין מועד בבבל: (סב) ומה שכתב ואם יודה מעצמו פטור אע״ג שהוא תפוס וכו׳ אפי׳ הכי כתב הראב״ד שאינו מועיל וכו׳ אבל הרמב״ן כתב שאין הודאתו פוטרת אלא בב״ד וכו׳ וכן הוא מסקנת א״א ז״ל בסוף פ״ק דב״ק כתב הרא״ש הראב״ד כתב אע״ג דלא מגבינן האידנא קנסות אמור רבנן דמשמתינן ליה עד דמפייס לניזק ולא נהירא דהא אמרינן דלא משמתינן אלא אי אזמניה לא״י ולא בעי אזיל ועוד לדבריו הרי גובין קנסות בבבל דאין לך גוביינא גדולה מזו ועוד כתב שאם הודה ואחר כן באו עדים קי״ל כרב דאמר פטור ואי תפס מקמי הודאה ואח״כ הודה מפקינן מיניה ולא אמרי׳ דתפיסה מקמי הודאה כעדים דמיא מדא״ל ר״ג לרבי יהושע (ב״ק עד:) אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות א״ל רבי יהושע אין בדבריך כלום שכבר הודית והרי טבי כתופס מקמי הודאה הוה שהרי גופו אצלו היה ואפ״ה לא יצא לחירות מפני הודאתו של רבן גמליאל אלמא לאו כעדים דמיא ומפקינן מיניה והקשה עליו הרמב״ן ז״ל דהודאה בב״ד דוקא בעינן כדאמרינן התם שאני ר״ג דשלא בב״ד אודי והא ר׳ יהושע אב ב״ד הוה חוץ לב״ד הוה והאידנא ליכא ב״ד וה״ל כמודה חוץ לב״ד שאין פטור מקנסות כדאמרינן לקמן דאין מועד בבבל משום דבעי הודאה בב״ד וליכא הילכך אי תפס לא מפקינן מיניה בין תפס מקמי הודאה בין תפס לאחר הודאה עד כאן לשון הרא״ש ז״ל ואני שמעתי ולא אבין דאי לא כתב הראב״ד יותר ממ״ש הרא״ש בשמו מאי קושיא דהרמב״ן הא הראב״ד ידע ודאי דהודאה בבית דין דווקא בעינן דהא תלמוד ערוך הוא ולא אתא הראב״ד לאשמועינן אלא דתפיסה לא הויא כעדים ונ״מ שאם אחר שתפס הודה הודאה כתקנה בפני ב״ד מומחין פטור ומוציאין מיד התופס והביא ראיה מדו מר רבי יהושע אין בדבריך כלום שכבר הודית וראיה נכונה הוא וגם הרש״א כתב שם כן מטעם זה ולא הוזכר בדברי הרמב״ שהביא הרא״ש סתירת ראיה זו ובזמן דליכא מומחין דלא הוה הודאתו הודאה להראב״ד נמי אם תפס לא מפקינן מיניה כדאמרינן בספ״ק דב״ק ובס״פ אלו נערות ועבד שהוא תופס בעצמו שהרי גופו אצלו זכה בעצמו אלא שצריך גט שחרור כדין כל יוצא בראשי איברים שצריך גט שחרור פמו שנתבאר ואפשר דמשום דכתב הראב״ד בתחלת דבריו אע״ג דלא מגבינן האידנא קנסות וכו׳ משמע ליה להרמב״ן שכל דבריו בנויים על זמן דליכא מומחין ומפני כך תפס עליו. והרמב״ם כתב בפ״ג מהלכות גניבה מי שהודה בקנס ואח״כ באו עדים אם הודה בתחילה בפני ב״ד ובב״ד פטור אבל אם הודה חוץ לב״ד או שהודה בפני שנים בלבד ואח״כ באו עדים ה״ז משלם קנס על פיהם עכ״ל ודבריו מבוארים במאי דאמרינן בפרק מרובה שאני ר״ג דשלא בב״ד אודי והא רבי יהושע אב ב״ד הוה חוץ לב״ד היה וכמ״ש הרא״ש בשם הרמב״ן ולפ״ז הדבר ברור דלהרמב״ם נמי האידנא דליכא ב״ד הודאה לאו כלום הוא למיפטריה ואדרבא היה אפשר לומר דמתחייב בהודאת פיו בפני בית דין שאינם סמוכים כשאר כל הודאות ממון דכמאה עדים דמיא אלא שממ״ש גבי הודה חוץ לב״ד או בפני ב׳ בלבד ואחר כך באו עדים ה״ז משלם קנס על פיהם משמע שאם לא באו עדים לא היה משלם בהודאת פיו וכן משמע בפרק מרובה דא״ל רבי יהושע לר״ג אין בדבריך כלום שכבר אין לו עדים ודייק עלה הא יש לו עדים חייב וש״מ מודה בקנס ואחר כן באו עדים חייב ומשני שאני רבן גמליאל דשלא בפני ב״ד אודי הא קמן דאודי שלא בפני ב״ד ולא נתחייב בהודאתו וכדא״ל אין בדבריך כלום שכבר אין לו עדים ומכל מקום כיון דהודאה בב״ד שאינו סמוך לאו הודאה הוא לפוטרו בין תפס קודם הודאה בין תפס אחר הודאה לא מפקינן מיניה ועבד כיון שהוא תפוס בעצמו יצא לחירות בין הודה בין לא הודה ומ״ש בפ״ה מהלכות עבדים יציאת העבד בראשי איברים נוהג בכל מקום ובכל זמן ואין דנין בו אלא בית דין סמוכין מפני שהוא קנס לאו למימרא דאינו יוצא לחירות אלא בב״ד סמוכין דהא כיון דקי״ל דאם תפס ניזק אין מוציאין מידו וכמו שפסק הוא ז״ל בפ״ה מהלכות סנהדרין ועבד תפוס בעצמו הוא לא מצי לאשתעבודי ביה אם העידו עליו עדים וכמו שנתבאר אלא היינו לומר דאין דנין בו כמשפטו שאם הודה הרב קודם שבאו עדים לא יצא העבד לחירות דהיינו דוקא כשהודה בפני בית דין סמוכין אבל בפני בית דין שאינם סמוכים אין הודאתו הודאה לפטרו וכמ״ש על זה לפיכך העבד שאמר לרבו הפלת את שיני וסימת את עיני ואדון אומר לא עשיתי זה פטור שאם יודה מעצמו אינו חייב להוציאו לחירות בלא עדים שהמודה בקנס פטור כמו שביארנו בהלכות גניבה שכל מודה בקנס פטור מלשלמו ע״כ פירוש אם נשבע האדון שלא הפיל שינו ולא סימא עינו פטור מקרבן דאין חייבין קרבן אלא על שבועת כפירת ממון והכא לאו כפירת ממון הוא דבהודאה נמי פטור דהוי מודה בקנס ואם כן כי כפר אשתכח דלא כפר ממונא ולפיכך סיים וכתב שכל מודה בקנס פטור מלשלמו כלומר פטור דגבי מודה בקנס הוא פטור מלשלמו אבל פטור דגבי כפירת קנס הוא פטור מקרבן וללמדנו דהא דמודה בקנס פטור מלשלמו דוקא במודה בפני בית דין סמוכים הוא כתב ואין דנין בו אלא בית דין סמוכין א״נ בדין תורה קאמר עד לא תיקון רבנן דעם תפס אין מוציאין מידו אבל אין לומר דה״ק אין דנין בו לקבל עדות העדים אלא בבית דין סמוכין כיון דאינם יכולים לחייבו וכההיא דאמרינן אין מועד בבבל דהתם ע״כ היינו דוקא קודם שתפס דאילו אחר שתפס צריכים הם לקבל עדות העדים לידע אם יניחו מה שתפס בידו או אם יוציאוהו מידו ועבד כיון שהוא תפוס בעצמו צריכים הם לקבל עדות העדים לידע אם יניחו רבו להשתעבד בו אם לאו:
וכתב הר״ן בפ״ק דקידושין זה שכתב הרי״ף שמועות הללו שבעבד כנעני אף ע״ג דיציאה בשן ועין וראשי איברים קנסא הוא ובעינן ב״ד מומחין וליכא כתב הרמב״ן דהיינו טעמא משום דקי״ל בקנסא דאי תפס לא מפקינן מיניה וכיון דעבד תפוס הוא בעצמו מכיון שהפיל שינו לא יהבינן ליה רשותא לאשתעבודי ביה ומשמתינן ליה עד דכתב ליה גיטא דחירותא עכ״ל וזה כמ״ש לדעת הרמב״ם ז״ל:
(סג) וקונה עצמו בשטר משנה בפ״ק דקידושין (כב:) ומ״ש שכותב על הנייר או על החרס הרי את בן חורין או הרי את לעצמך משנה בפרק המגרש (גיטין פה:) ומ״ש או אין לו עסק בו בעיא דאיפשיטא שם ובפ״ק דקידושין (ו:):
(סד) ומה שכתב על הנייר או על החרס לישנא דנקט בברייתא פ״ק דקידושין (ט:) גבי שטר קידושי אשה וגבי שטר קנין שדה נקט ומ״ש ומוסרו לידו בפ״ק דקידושין (כג.) אסיקנא דלרבנן משתחרר ע״י עצמו דגיטו וידו באים כאחד ומ״ש או לאחר בשבילו אפי׳ בלא ידיעת העבד יצא שזכות הוא לו וכו׳ גם זה שם אליבא דרבנן: (סה) ומה שכתב ומיהו אם מוחה בידו מלקבלו לא יצא בו לחירות כלומר דאפי׳ למאן דסבר דנקנה בכסף בע״כ מודה בשטר אינו נקנה בע״כ דדוקא בכסף אמר הכי מטעמא דאביי ורבא כמ״ש לעיל אבל בשטר דליכא הנך טעמי נהי דנקנה שלא מדעתו אבל בע״כ לא וכן כתבו הרא״ש והר״ן ז״ל: (סו) ומה שכתב א״ל אחד מאלו הלשונות ע״פ אינו כלום הכי משמע בפ״ק דקידושין (טז.) דתניא ע״ע קונה עצמו בשטר ופריך ה״ד אילימא דכתב ליה שטר אדמיה היינו כסף אלא שחרור לימא ליה באפי בי תרי או באפי בית דין זיל אמר רבה זאת אומרת ע״ע גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול: (סז) ומה שכתב הכותב לשפחתו הריאת מותרת לכל אדם אין זה לשון שחרור פשוט בפ״ק דקידושין (ו.) ופרק המגרש (דף פה:) ופי׳ רש״י משום דאין זה לשון שחרור דשפחה דאי בת חורין משוה לה אינה מותרת לעבדים.
וכתב הרמב״ם מוסר לו השטר בפני עדים וכו׳ בפ״ה מה׳ עבדים:
(סח) ומה שכתב והתוס׳ פסקו דעדי מסירה כרתי וצריך שימסרנן בפני עדים כלומר ואם ידוע שמסרו שלא בפני עדים אף ע״פ שחתומים עליו עדים לא יצא לחירות: (סט) ומיהו כשאנו מוצאים אותו חתום וכו׳ כלומר כשיוצא מתחת יד העבד שטר שחרור חתום אין חוששין שמא נמסר לו שלא בפני עדים וטעם הרמב״ם ז״ל וטעם התוס׳ נתבאר בטור אבן העזר סימן קל״ג לענין גט אשה: (ע) צריך שיכתוב גט שחרור לשמו כמו גט אשה בפ״ק דגיטין (ט:) אהא דת״ר בג׳ דברים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים מקשי ותו ליכא והא איכא לשמה והא איכא מחובר ומשני כי קתני פיסולא דרבנן דאורייתא לא קתני וכתב הרמב״ם בפ״ו מהלכות עבדים הא דפסילי משום דכשם שבגט אשה הוא אומר וכתב לה לשמה כך הוא אומר בגט שחרור או חופשה לא ניתן לה עד שיכתוב לשמה וכשם שבגט אשה אומר וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא נתינה יצא הכותב במחובר ואח״כ קצץ שהרי מחוסר קציצה ונתינה ובגט שחרור הוא אומר נתן לה נא יהיה מחוסר אלא נתינה ולא ידעתי למה כתב רבינו שצריך שיכתוב לשמו בסתם ושצריך שיכתוב בתלוש בשם הרמב״ם דמשמע שלא ידע רבי׳ דאיתיה בגמרא דכיון דלשמה ותלוש סמוכין הן בגמרא היאך אפשר שראה אחד מהם ונעלם ממנו חבירו: (עא) ומה שכתב עוד בשם הרמב״ם שצריך שיחתמו עדיו זה בפני זה ג״ז בפ״ק דגיטין (י.) אהא דמכשר התם בגיטי נשים ושחרורי עבדים בעד אחד כותי וכגון דחתים ישראל לבסוף דאי לאו דכותי חבר הוה לא מחתים ליה מקמיה אמר רב פפא זאת אומרת עדי הגט אין חותמין זה בלא זה כלומר וא״כ ע״כ ישראל זה ראה את הכותי חותם למעלה והוא חתום למטה ואי לאו דחבר הוא לא אחתמיה מקמיה וכתבו הרי״ף והרא״ש דהאידנא עד כותי פסול אף בגיטי נשים ושחרורי עבדים דעשאום כעכו״ם גמורים לכל דבריהם כדאיתא בפ״ק דחולין (ו.) ומפני כך השמיט רבינו דין זה דעד אחד כותי כשר ומ״מ כתב הרמב״ם בפ״ו מהלכות עבדים וז״ל ובזמן הזה שהכותים כעכו״ם לכל דבריהן אנו למדים מהן לצדוקים שהצדוקי בזמן הזה כמו כותי באותו הזמן קודם שגזרו עליהם שיהיו כעכו״ם לכל דבריהם ע״כ ולא כתב זה רבינו לפי שלא היו צדוקים מצרים באותם המלכיות: (עב) ומה שכתב ודומה לו לענין שהוא פסול אם נעשה בערכאות של עכו״ם משנה וברייתא שם.
ומה שכתב אפילו בעדי מסירה ישראל שם בגמרא (ט.) אהא דת״ר בג׳ דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים ומקשי ותו ליכא וכו׳ ומסיק כי קתני פיסולא דרבנן דאורייתא לא קתני מקשי והא ערכאות של עכו״ם דפיסולא דאורייתא הוא וקתני בעדי מסירה וכר״א דאמר עדי מסירה כרתי. ופירש״י מתני׳ דמכשר בשאר שטרות ופסל בהני כגון דאיכא עדי מסירה וכר״א ואשמועינן מתני׳ דמודה ר״א במזוייף מתוכו בחתימת עדים פסולים שהוא פסול ואע״ג דאיכא הכשר עדי מסירה והאי פיסולא מדרבנן דלמא אתי למסמך עלייהו בלא עדי מסירה: (עג) ומה שכתב ודומה לו נמי למוליך ומביא וכו׳ משנה וברייתא שם (ט.) ומ״ש וכשם שהאשה עצמה מביאה גיטה ואומרת בפ״נ ובפ״נ וכו׳ כן העבד מביא גט שחרורו ואומר בפ״נ ובפ״נ שם (ח:) ת״ר עבד שהביא גיטו וכתב בו עצמך ונכסי קנויים לך עצמו קנה נכסים לא קנה ופירש״י עבד שהביא גיטו ממ״ה וצ״ל בפ״נ כאשה המביאה גט דאמרינן במתני׳ אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוו למוליך ומביא ואמרינן נמי התם בסמוך עצמו ליקני מידי דהוה אגט אשה ופי׳ רש״י מידי דהוה אגט אשה שנאמנת להביא את גיטה ולומר בפ״נ: (עד) ומה שכתב וכשם שהאשה שגיטה יוצא מתחת ידה וכו׳ כך העבד ששטר שחרורו יוצא מתחת ידו א״צ לקיימו:
(עה) עבד שהביא גיטו להשתחרר בו עתה בפנינו וכו׳ ל״ש אם כתוב בו עצמך ונכסי קנויים לך ברייתא כתבתיה בסמוך ודין האשה המביאה היא עצמה את גיטה וצ״ל בפ״נ ובפ״נ מפורש בספ״ב דגיטין (כד.) דהיינו באומר לא תתגרשי בו אלא בפני ב״ד פלוני וכו׳ ונתבארו פרטי דבר זה לענין גט אשה באבן העזר סימן קמ״ב ורבי׳ קיצר כאן לפי שסמך על מ״ש שם וכך כתב הרמב״ם בהל׳ עבדים בפ״ו כשם שהאשה אומרת בפ״נ ובפ״נ אם התנה עליה כמו שביארנו במקומו כך העבד שהביא גט ואמר בפ״נ ובפ״נ נאמן על אותה הדרך וא״צ קיום עכ״ל: (עו) ומה שכתב רבינו ל״ש אם כתוב בו כל נכסי קנויים לך עצמו קנה וכו׳ נכסיו לא קנה עד שיתקיים בחותמיו מסקנא דרבא בפ״ק דגיטין (ח:) וכ׳ הר״ן הא דנקיט באומר כל היינו טעמא משום דאע״ג דעבדא איקרי נכסי כדמוכח בפרק מי שמת (בבא בתרא קמט:) אפ״ה כשהוא נותן לעבדו אין במשמע שיהא גיטו ומתנתו באין כאחד אא״כ פירש ואמר כל נכסי:
ומה שכתב הכותב כל נכסיו לעבדו יצא לחירות וכו׳ משנה בפ״ב דפיאה והובאה בפ״ק דגיטין (ח:) ופ׳ מי שמת (בבא בתרא קמט:) הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כ״ש לא יצא בן חורין ר״ש אומר לעולם הוא ב״ח עד שיאמר כל נכסי נתונים לפלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהם ואיפסיקא בפ״ק דגיטין הלכה כת״ק. ופירש״י יצא בן חורין שאף הוא בכלל נכסים וכל שאר נכסים נמי קנה. לא יצא בן חורין. דכיון דנחת לשיורא אמרינן לדידיה נמי שייר וכי אמר כל נכסי לך אשאר נכסים קאמר ולחנופי ליה קא אתי ולא שחרריה כיון דלא א״ל עצמך ונכסי ומפרש בגמרא בפ׳ מי שמת דשייר קרקע דקתני לאו דוקא דה״ה לשייר מטלטלין ופירשב״ם דמתני׳ מיורי בשלא פירש איזה קרקע אי איזה מטלטלין שייר דאיכא למימר שעל העבד הוא אומר דאיתקש לקרקעות ואינו מטלטלין אבל אם אמר כל נכסי נתונים לך חוץ משדה פלוני הרי הוא בן חורין שהעבד אינו בכלל אותו שדה שפירש והרא״ש בפ״ק דגיטין הקשה עליו מדתניא בתוס׳ ר״ש אומר כל נכסי נתונים לאיש פלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהן לא אמר כלום חוץ מעיר פלוני ושדה פלוני אע״פ שאין לו אלא אותה העיר ואותה השדה זכה בנכסים וקנה עצמו בן חורין פי׳ זכה בנכסים אם יש שם נכסים אחרים וקנה עצמו ב״ח בכל ענין א״נ זכה בנכסים כלומר זכה מכח כל נכסי וקנה עצמו בן חורין ש״מ דלת״ק אע״פ שפירש אותה העיר ואותה שדה לא יצא ב״ח הלכך נראה כפירש״י דטעמו כיון דנחת לשיורא שייר גם העבד עכ״ל ובפ״ק דגיטין מייתי האי מתני׳ אהא דאסיק רבא באומר כל נכסי קנוי לך עצמו קנה נכסים לא קנה וא״ל רב אדא בר מתנה כמאן כר״ש דאמר פלגינן דיבורא דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו וכו׳ הא א״ר יוסף בר מניומי א״ר נחמן הלכה כר״מ כלומר דהיינו ת״ק אמר רב אשי התם היינו טעמא משום דלאו כרות גיטא הוא וכתב הרא״ש פירש רש״י מדקאמר ר׳ שמעון לעולם הוא בן חורין שמעינן ל״ש היכא דקנה שאר נכסים עמו כגון שפי׳ השיור חוץ מקרקע פלוכי דהשתא קנה עצמו ושאר נכסים חוץ מן השיור ול״ש היכא דלא קנה שאר נכסים כגון דכתב ליה חוץ מבית כור קרקע דהשתא לית ליה שום קרקע דכל חד וחד איכא למימר היינו ההוא דשייר ואפ״ה הוי ב״ח אלמא פלגינן דיבורא וצ״ל דאין לו שום מטלטלין וכן פי׳ הרי״ף וקשה לפי׳ דאע״פ שלא הזכיר שם הקרקע ששייר מ״מ קנה כל מקרקעי דאית ליה אלא שיד האדון על העליונה שיקח לו מעידית שבנכסיו בית כור כדתנן בפ׳ בית כור (בבא בתרא קז:) חצי שדה אני מוכר לך הלכך נראה לפרש הא דשמעינן לר״ש דפלגינן דיבורא היינו מהא דקאמר בתוס׳ דאפי׳ אין לו אלא אותה העיר ואותה שדה דזכה העבד בנכסים וקנה עצמו ב״ח וכיון דאין לו אלא מה ששייר ואין מתקיים דיבור כל נכסי אלא בעבד לבדו א״כ צ״ל דאית ליה פלגינן דיבורא ומהא נמי דייקינן דלר״מ לא פלגינן דיבורא דמטעם דנחת לשיורא לא שייך למימר לא יצא ב״ח אלא היכא דיש לו נכסים אחרים דאמרינן מדשייר אותה העיר ואותה שדה שייר נמי העבד וכל נכסים דקאמר קאי אשאר נכסים אבל אם אין לו אלא אותה העיר ואותה השדה ע״כ לא מצי קאי אלא אעבד ואמאי א״ר מאיר לא יצא לחירות אי לאו משום דסבר דלא פלגינן דיבורא ואסיק רב אשי התם היינו טעמא משום דלאו כרות גיטא הוא מתנינן לה דכיון דכתב לו כל נכסיו וכלל גוף העבד בכלל הנכסים ובאותו הלשון יש לו להשתחרר כיון דאין כל נכסיו יכולין להתקיים על הנכסים ונשאר זכות לאדון באותו לשון שהוא משתחרר בו לאו כרות גיטא הוא אבל עבד שהביא גיטו וכתב בו כל נכסי קנויים לך כרות גיטא הוא אלא שלענין הנכסים מחוסר קיום וכן אם כתב בו עצמך ונכסי קנויין לך חוץ מדבר פלוני ואין לו אלא אותו דבר דהשתא לא קנה נכסים כיון דלא כלל גופו בכלל הנכסים אף ע״פ שנשאר לאדון זכות בזה הגט דנכסים לא קנה מ״מ עצמו קנה וכרות גיטא הוי כיון שהזכיר את העבד ולא כללו עם הנכסים עכ״ל הרא״ש ז״ל: (עז) ומה שכתב רבינו על כתב עצמך ונכסי קנויים לך חוץ מדבר פלוני וכו׳ שהרמב״ם כתב בזה לא יצא לחירות בפ״ז מהלכות עבדים כתב גט שחרור צריך שיהיה ענינו דבר הכורת בינו לבין אדוניו ולא ישאר לאדון בו זכות לפיכך הכותב לעבדו עצמך וכל נכסי קנויים לך חוץ ממקום פלוני או חוץ מטלית פלוני אין זה כורת והגט בטל ומתוך שאינו גט אין העבד משוחרר ולא קנה מן הנכסים כלום וכן כל כיוצא בזה עכ״ל ודבריו הם כדברי הרי״ף שכתב אהא דאסיק רב אשי התם משום דלאו כרות גיטא הוא דמתנינן לה דכיון דשייר ליה קרקע כל שהוא וכתב הכי בגיטא הו״ל לרביה זכותא בגויה דגיטא וכגון זה אינו כריתות דבעינן דלהוי גיטא דחירותא כוליה לעבדא וליכא וכתב עליו הר״ן אבל בתוספות לא פירשו כן אלא מפני שיש שיור בדיבור שהוא משתחרר בו דקאמר כל נכסי ואינו מתקיים כולו אבל בעבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנוים לך חוץ משדה פלוני לפי דבריהן יצא לחירות דהא לא שייר במה שהוא משתחרר בו דהיינו בלשון שכתב לו עצמך קנוי לך וכרות גיטא הוא ולדברי הרי״ף ז״ל כיון דאית ליה לאדון זכות בגויה לאו כרות גיטא הוא ולא יצא לחירות עכ״ל מתבאר מדבריו דהתוספות והרא״ש בחדא שיטה אזלי והרי״ף והרמב״ם בחדא שיטה: (עח) הכותב שטר אירוסין לשפחתו וכתב בו צאי בו והתקדשי לי בו אין בזה לשון שחרור וכו׳ ברייתא בפ׳ השולח (גיטין מ.) פלוגתא דר״מ ורבנן והלכה כרבנן דאמרי הכי ומשמע התם דאי לא אמר לה. אלא התקדשי גרידא אמרינן ודאי שחררה מעיקרא וחלו הקידושין וכ״כ רש״י בהדיא: (עט) כל הכשרים להביא גיטי נשים כשרים להביא גט שחרור כ״כ הרמב״ם בפ״ו מהלכות עבדים והטעם מדתני בפ״ק דגיטין (ט:) דשחרורי עבדים שוין לגיטי נשים במוליך ומביא ותנן בסוף פרק ב׳ (כג.) הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחרש ושוטה וקטן וסומא ונכרי ובגמרא (שם) בשלמא חרש שוטה וקטן לאו בכי דעה נינהו עכו״ם נמי לאו בר היתירא הוא אלא סומא אמאי לא אמר רב יוסף הכא בחוצה לארץ עסקינן דבעי למימר בפני נכתב ובפני נחתם. ופירש״י דלאו בני דעה נינהו. וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן: לאו בר היתירא הוא. דאין להם קידושין ואין גיטין נוהגים בהם ע״כ וא״ת כיון דאוקימנא טעמא משום דבעי למימר בפ״נ ובפ״נ האי טעמא סגי גם לחש״ו ונכרי דאינם נאמנים לומר בפני נכתב ובפני נחתם בגט אשה וה״ה לגט שיחרור אבל היכא דאין צ״ל בפ״נ ובפ״נ כגון בא״י דלא מיפסל התם נכרי אלא משום דליתיה בתורת גיטין וקידושין אבל בגט שחרור דשייך ביה הוה ליה לאכשורי איכא למימר כיון. דתנן דבמוליך ומביא שוין גיטי נשים לשחרורי עבדים לגמרי הן שוין לכל דבר שאינו מפורש בהדיא שהם מחולקים כגון עבד דבסמוך אבל מן הסתם הם שוין בכל דבר א״נ נכרים מטעמא אחרינא מיפסיל גבי עבד משום דלאו בר סליחות הוא והא דלא יהיב בגמרא האי טעמא לשליחות גט אשה איכא למימר דחדא ועוד קאמר: (פ) ומה שכתב ועבד כשר להביאו ולקבלו בשביל עבד חבירו וכו׳ כלומר אף ע״פ שכל הכשרים להביא גיטי נשים כשרים להביא גט שחרור לא כל הפסולים להביא גיטי נשים פסולים להביא גט שחרור שהרי עבד אע״פ שפסול להביא גט אשה ולא לקבלו משום דליתיה בתורת גיטין וקידושין כשר הוא לגט שחרור והדין בספ״ב דגיטין (כג:) מימרא דרבי יוחנן ופי׳ רש״י מיד רבו של חבירו שאין רבו שלו דכיון דעבד איתיה בתורת שחרור שליחא נמי מצי מיהוי אבל לא מיד רבו שלו אם שניהם של איש אחד דיד עבד כיד רבו דמי וכשמסר גט בידו לא יצא מרשותו ואע״ג דעבד מקבל גט לעצמו התם הוא דגיטו וידו באים כאחד דשחרורא דידיה הוא אבל לאחרינא לא: (פא) המשחרר ב׳ עבדים בשטר אחד לא קנו הכותב כל נכסיו לב׳ עבדיו קנה כל אחד חצי הנכסים וכו׳ עד אבל אם כתב להם כל נכסיו בשטר אחד בכל ענין לא קנו בפ׳ השולח (גיטין מב.) תני חדא הכותב נכסיו לב׳ עבדיו קנו ומשחררים זה את זה ותניא אידך האומר כל נכסי נתונים לפ׳ ופ׳ עבדיי אף עצמן לא קנו ואוקימנא להו הא דאמר כולו הא דאמר חצי חצי והא מדקתני סיפא ואם אמר חצי חצי לא קנו מכלל דרישא דאמר כולו פרושי קא מפרש אף עצמן לא קנו כיצד כגון דאמר חצי חצי ואי בעית אימא כאן בשטר אחד כאן בב׳ שטרות בשטר אחד מאי איריא חצי חצי אפי׳ אמר כולו נמי לא קנו ה״נ קאמר אף עצמן לא קנו בד״א בשטר אחד אבל בב׳ שטרות קנו ואם אמר חצי חצי אף בב׳ שטרות נמי לא קנו ואב״א כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה בשלמא בתרא לא קני אלא קמא ליקני נפשיה וליקנייה לחבריה אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא ופירש״י הכותב נכסיו לשני עבדיו. שכתב שני שטרות כל נכסיו לזה וכל נכסיו לזה וזיכה לשליח אחד בבת אחת לשניהם דפלגי דלא קדם אחד לחבירו: והן משחררין זה את זה. לפי שכ״א זכה כחצי חבירו: הא דאמר כולו. קמייתא כגון שכתב ב׳ שטרות כדפרישי׳ ובכ״א כתב כל נכסיי לפלוני עבדי ומודו רבנן דכיון דזיכה להם בבת אחת ונפקי כולהו מיניה קני ובתרייתא דאמר חצי חצי בשטר הא׳ כתב חצי נכסי לך וכן בשני לחבירו לפיכך לא קנו דהו״ל בכ״א שחרר חציה והניח חציו ול״מ כתב ומסר לזה והדר מסר לזה דלא קנו דכי מסר לקמא שייר פלגיה ולא קנה וכן לשני אלא אפי׳ מסר לשניהם כאחת לא קנו דכיון דחצי נכסיו כתב בכל חד דילמא חד פלגא לתרוייה וכתב ואיכא שיור: בשטר א׳. לא קנה כגון כל נכסי לפלוני ופלוני עבדיי דכתיב לה ולא להולחבירתה אין שתי נשים מתגרשות בגט אחד ואין ב׳ עבדים משתחררים בגט אחד: מאי איריא. דפריש סיפא לרישא דאמר חצי חצי כדאמרן: ה״ק. כלומר לאו פרושי קא מפרש: אף בשני שטרות לא קנו. משום דשייר: כאן בבת אחת. ותרוייהו בדאמר כולו והא דתני קנו שמסר שני שטרות בבת אחת והא דתני לא קנו בזה אחר זה: כדשנינן מעיקרא. בהני לישני כולהו ועל מה שפירש״י הא דאמר חצי חצי שכתב בשטר אחד חצי נכסי לך וכו׳ דדלמא חד פלגא כתב לתרוייהו ואיכא שיור כתבו התוס׳ שהקשה רבינו שמואל דהא מדקאמר כל נכסיי משמע שמפורש בשטר שחציו שנתן לזה לא נתן לזה אלא הכל נחן לשניהם ועוד מדמפליג בין אמר כולו לאמר חצי משמע דוקא אמר כולו קנו אבל חצי אפי׳ פירש שלא חצי אחד נותן לשניהם אלא הכל אפ״ה לא קנו ונראה לרבינו שמואל דרבה לטעמיה דאית ליה כל שאינו בזה אחר זה אפי׳ בבת אחת אינו ובזה אחר זה לא קנו כיון דשייר והקשו התוס׳ על פירושו והרא״ש כתב אם כתב בשטר אחד חצי נכסי נתונים לפלוני ובשטר האחר כתב חצי נכסי האחר נתונים לפלוני וזיכה להם שני השטרות ע״י אחר קנו בין שניהם כל הנכסים וכ״א קנה חציו של חבירו ומשחררין זה את זה אבל אם כתב כל אחד מהשטרות חצי נכסי נתונים לפלוני ולא כתב באחד מהם חצי האחר לא קנו דיד בעל בשטר על התחתונה ואני אומר שנתן חצי אחד לשניהם ע״כ. וזה כדברי רש״י שתלה הטעם בדילמא חד פלגא כתב לתרוייהו ואיכא שיור ואם כן כשפירש ואמר חצי נכסי האחר נתונים לפלוני דליכא למימר פלגא חד כתב לתרוייהו קנו וכך הם דברי רבינו אבל הר״ן כתב דלא מחוור פירש״י וכתב בשם הרמב״ן דמש״ה לא קנו לפי שאין עצמו בכלל חצי הנכסים שהנותן חצי נכסיו לחבירו אינו נוטל חצי בכל כלי וכלי ולא בכל שדה ושדה אלא שמין את הנכסים ונוטל חציין ונוטל כחוש הלכך זה שכתב לו רבו חצי נכסים אין עצמו בכלל אותו חצי ולפיכך לא עשה כלום והוא ז״ל כתב דהיינו טעמא דחצי חצי לא מהני לפי שאין העבד משתחרר אלא מחמת השטר שנמסר בידו ובעינן שלא יהא בו שיור כלל ואע״פ ששטר חבירו מוכיח דליכא שיורא גבי נותן הרי הוא אינו משתחרר בשטר חבירו שלא זכה בו וכ״כ הרמב״ם בפ״ז מהלכות עבדים וז״ל אבל אם כתב חצי נכסי לפלוני עבדי וחצי נכסי לפלוני עבדי אף בשני שטרות לא קנו כלום שהעבד מכלל נכסים והרי שייר בו חציו ואין זה שחרור וכיון שלא נשתחרר לא קנה מן הנכסים כלום ע״כ ולפי דברי הרמב״ן והרמב״ם והר״ן אפי׳ פירש וכתב בשטר אחד וחצי נכסי האחר נתונים לפלוני לא קנו אף עצמן:
(פב) המשחרר חצי עבדו בשטר לא קנה העבד את חציו וכו׳ אבל אם שחרר את חציו בכסף וכו׳ קנה והוא חצי בן חורין שם (מא:) ת״ר המשחרר חצי עבדו רבי אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה אמר רבה מחלוקת בשטר דרבנן גמרי לה לה מאשה מה אשה חציה לא אף עבד נמי חציו לא אבל בכסף דברי הכל קנה:
(פג) ומה שכתב רבינו שנתן לו דמי חציו כדי להשתחרר אף על פי שאין קנין לעבד בלא רבו כבר נתבאר בסימן זה היאך אפשר לו להשתחרר בכסף:
(פד) ומה שכתב בד״א כששחרר חציו בשטר ונשאר לו בו חצי האחר וכו׳ שם (מב.) אמר רבה מחלוקת בששחרר חציו והניח חציו אבל שחרר חציו ומכר או נתן במתנה חציו כיון דקא נפיק מיניה כולהו ד״ה קנה ופירש״י והניח חציו. דבעינן דניפוק כוליה מיניה כי אשה: אבל שחרר חציו ומכר. תחלה חציו או בבת אחת וכן כתב הר״ן וז״ל וכי אמרינן דשחרר חציו ונתן במתנה חציו קנה היינו כגון שנתן תחלה דהשתא ליכא שיורא בשיחרור דידיה או כגון שהוא כותב בשטר שחרור עצמו שהוא נותן חציו האחד לאותו אחר ומזכה השטר לאחד בשביל שניהם וכיון דליכא שיורא בשטר שחרור קני: (פה) ומה שכתב רבינו וכן עבד של שני שותפין וכו׳ גם זה שם מימרא דרבינא (מב.) ופירש״י דכיון דאין לו בו אלא חציו אפי׳ לרבנן מודו דקנה כי שחרריה לפלגיה דהא לא שייר מידי והוי כאשה דנפיק מיניה לגמרי: (פו) הכותב לשפחתו מעוברת הרי את ב״ח וולדך עבד דבריו קיימים ברייתא בקידושין ס״פ האומר (קידושין סט.) וכתבה הרי״ף בהשולח האומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד הולד כמותה דברי ר״י הגלילי וחכ״א דבריו קיימים והלכה כחכמים:
ומה שכתב את שפחה וולדך ב״ח לא אמר כלום וכו׳ בספ״ק דגיטין (כג:) הרי את שפחה וולדך ב״ח אם היתה עוברה זכתה לו ומוקי לה כר׳ דאמר המשחרר חצי עבדו קנה כלומר ואנן קי״ל כרבנן דפליגי עליה ואמרי לא קנה:
(פז) מי שחציו עבד וחציו ב״ח אינו יכול לישא וכו׳ לפיכך כופין את רבו לשחררו וכו׳ משנה בפרק השולח (גיטין מא.) ובפ״ק דעדיות (ב.):
ומה שכתב ובעוד שלא כתב לו שטר שחרור מעשה ידיו לעצמו כ״כ התוספות והרא״ש בפ׳ השולח ומשמע להו הכי מדמדמי ליה התם למעוכב גט שחרור:
(פח) ומה שכתב ואם המיתו שור אינו משלם לא קנס ולא כופר שם (מב.) לענין קנם בעיא ולא איפשיטא וכתב הרא״ש הלכך קנס אין לו וגם כופר אין לו שהרי אין לו יורשים: (פט) ומה שכתב בד״א בעבד וכו׳ אבל שפחה תשאר כמו שהיתה וכו׳ שם (מג:) אמר רב חנא בר קטינא א״ר יצחק מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחציה ב״ח וכפו את רבה ועשאה ב״ח כמאן כר״י דאמר על שניהם הוא אומר פרו ורבו כלומר דאשה נמי מיפקדה אפריה ורביה אמר רב נחמן בר יצחק לא מנהג הפקר נהגו בה:
ומה שכתב הכה אדם על ידה וצמתה וכו׳ אבל אם נקטעה ידה וכן כל דבר שאין סופו לחזור חולקין הנזק וכו׳ שם (מב.) אמרינן הכי בעבד שחציו ב״ח למשנה ראשונה שהיו אומרים עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד וכתבו התוס׳ והרא״ש דנ״מ אף למשנה אחרונה כגון בשל יתומים קטנים דלאו בני כפייה נינהו או בחציה שפחה וחציה ב״ח ולא נהגו בה מנהג הפקר:
ומה שכתב ואם המיתה נותן חצי הקנס לאדון ופטור מחצי כופר ברייתא שם המית מי שחציו עבד וחציו ב״ח נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו ומתמה עלה בגמרא דכיון דאין קידושיו קידושין יורשים מנא ליה ומסיק דהכי קאמר ראוי ליטול ואין לו כלומר חצי כופר ראוי לינתן ליורשיו אילו הוו לו יורשים ואע״ג דמפרש בגמרא דהאי ברייתא למשנה ראשונה איתניא אבל לא למשנה אחרונה ילפינן מיניה לשפחה שדינה כדין משנה ראשונה:
(צ) עבד של ב׳ שותפין ששחרר א׳ מהם חלקו כופין גם השני לשחרר חלקו ואם ידע מחבירו שרצה לשחרר חלקו וקדם והקנה חלקו לבנו הקטן וכו׳ שם ההוא עבדא דבי תרי קם חד מינייהו ושחרריה לפלגיה אמר אידך השתא שמעי בי רבנן ומפסדי ליה מינאי קם ואקנייה לבנו קטן שלחה רב יוסף בריה דרבא לקמיה דרב פפא שלח ליה כאשר עשה כן יעשה וגו׳ אנן קים לן בינוקא דמקרבא דעתיה לגבי זוזי מוקמינן ליה אפוטרופוס ומקרקש ליה בזוזי וכתב ליה גיטא דחירותא על שמיה ופירש״י מפסדי ליה מינאי. כדאמרינן במתניתין כופין את רבו ועושה אותו ב״ח: אקנייה לבנו קטן. שאין ראוי לכופו בב״ד: מוקמינן אפוטרופוס לינוקא. לברור לו דמים יפים כמו שהוא נישום בשוק שהרי צריך העבד לכתוב שטר על חצי דמיו: ומקרקש ליה. עבדא: זוזי. דבר מועט לינוקא ולא יצטרכו ב״ד לכופו שהוא ישחררהו מדעתו בשביל זוזי ובלאו קרקושי זוזי לא אפשר דינוקא לאו בר כפייה הוא ואפוטרופסין אין רשאים להוציא עבדים לחירות ולא לחוב ליתומים כדאמרינן בהניזקין (נב.) ותינוק זה מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלים ואפוטרופוס מוקמינן לעיין בתקנתיה ולשומו בדמים מעולים והתוס׳ כתבו דל״נ לר״ש פירש״י דמפרש כתב ליה גיטא דחירותא על שמיה דקטן שאין מעשה קטן כלום להתירו בבת חורין אלא נ״ל לפרש דכתיב ליה גיטא על שמיה דאפוטרופוס ואע״ג דבעלמא אין האפוטרופסים רשאין להוציאן לחירות הכא כיון דעשה שלא כהוגן הפקירוהו ב״דו נתנוהו לאפוטרופוס לשחררו ובלא קרקושי זוזי לא רצו ליתן ב״ד רשות לאפוטרופוס לשחררו דאינו נכון לעבור על דעתו של תינוק ור״ת מפרש דלאו קנסא הוא דבדין יכול האפוטרופוס לשחררו דרך מכירה כדאמרינן בהניזקין ואפילו בלא קרחושי אלא משום דמיחזי כחוכא ואיטלולא שהתינוק עומד וצווח שלא למכור לפי שאביו מלמדו לצווח ואיכא לזות שפתים אבל כי מקרקש ליה זוזי לא יחוש לדברי האב וגיטא דחירותא לא הוה צריך דכסף גומר בלא שטר אלא לפי שנעשה ע״כ של אב צריך גיטא דחירותא מדרבנן שלא יאמר לו עבדי אתה וגם הרשב״א והר״ן תמהו על פירש״י והעלו שהאפוטרופוס כותב השטר וכן דעת הרי״ף והרמב״ם וכ״נ שהוא דעת הרא״ש ז״ל:
(צא) ומה שכתב רבינו אם ידע מחבירו שרצה לשחרר חלקו וקדם והקנה חלקו לבנו קטן הוא ממ״ש התוס׳ והרא״ש שם (מב.) גבי נגחו שור יום של רבו לרבו וכו׳ קצת תימה כיון דלמשנה אחרונה מעשה ידי העבד לעצמו מה הרויח ההוא גברא דאקניה לבנו קטן ושמא הקנה לבנו קודם ששחררו חבירו לפי שהיה יודע שחבירו היה רוצה לשחרר חלקו: (צב) ומה שכתב ודוקא בכה״ג וכו׳ אבל אם מת והניח בן קטן וכו׳ אין מעמידין אפוטרופוס לשחררו וכו׳ זה פשוט מדאמרינן בהאי עובדא כאשר עשה כן יעשה לו וגומר:
[בדק הבית: וכך הם דברי הרמב״ם שכתב בפ״ט מה׳ זכייה ומתנה שאם אמר עשיתי עבדי בן חורין או הרי הוא בן חורין כופין את היורשים ומשחררים אותו.] וכ״כ התוס׳ והרא״ש שם בהדיא גבי נגחו שור יום של רבו לרבו וכולי:
(צג) המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור שם מימרא דרב ורבי יוחנן: (צד) ומה שכתב ואם מת קודם ששחררו היורש כותב לו גט שחרור שם (מ.) אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה מ״ט גופיה לא קני איסורא הוא דאיכא גביה ואיסורא לבריה לא קא מורית ואסיקנא דלית הלכתא כוותיה אלא כרבינא דההיא דיסקרתא דעבדי דאזדבן לעכו״ם כלו מרוותא דידהו א״ל רבינא זילו הדרו אבני מרוותייכו קמאי וניכתוב לכו גיטא דחירותא פירוש עבדים של ישראל היו ומכרום לעכו״ם ותנן המוכר עבדו לעכו״ם יצא לחירות. ורבי׳ ירוחם כתב המפקיר עבדו יצא לחירות ומותר בבת ישראל בלא גט שחרור וכתב הרמ״ה וצריך לקבל עליו עול מצות בפני שלשה וטובל לשם גירות כשאר גרים עכל:
ומה שכתב מותר בבת ישראל בלא גט שחרור ט״ס הוא ובמישרים נתיב י״ג כתב שצריך גט שחרור:
(צה) וגר שמת ואין לו יורשים דקי״ל הקודם בנכסיו זכה והיו בהם עבדים גדולים וכו׳ קטנים אין בהם יד וכו׳ בפרק קמא דקידושין (קידושין כג.) ובהשולח (לט.) פלוגתא דאבא שאול ורבנן ואיפליגו אמוראי בפסק הלכה ופסקו התוס׳ והרי״ף והרמב״ם והרא״ש כמ״ד הלכה כאבא שאול ואע״ג דקי״ל דמפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור ועבדים הללו אין להם גט שחרור אמרינן טעמא בגמרא דעבדו דגר כאשתו מה אשתו משתלחת בלא גט אף עבדו משתלח בלא גט כלומר כיון שאין לו יורשין משא״כ בישראל דמפקיר עבדו איסור דפש ליה גביה יכול להורישו לבניו ולפיכך צריך גט שחרור מן היורשין: (צו) כתב הרמ״ה ואם לא זכה בהן שום אדם עד שגדלו אין להם תקנה וכולי נלע״ד דאיפשר לומר דהא דכל הקודם בהן זכה היינו מפני שאין לו יד לזכות בעצמו וכל שלא זכה בו אדם עד שגדל בשעה שגדל דיש לו יד זוכה בעצמו ומקנה אף לאפקועי איסורא מיניה שמאחר שזוכה בעצמו מחמת מיתת רבו הוא חזינן כאילו באותו שעה מת רבו: (צז) עבר שנשבה וברח מבית האסורין כו׳ אין יכול עוד להשתעבד בו וצריך לכתוב לו גט שחרור וכו׳ מימרא דרבי יוחנן בפרק השולח (גיטין לח.):
(צח) ומה שכתב ואם פדאו ישראל אחר מן השבאי לפני יאוש וכו׳ משנה שם (לז:) עבד שנשבה ופדאוהו לשם עבד ישתעבד לשם ב״ח לא ישתעבד רשב״ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד ובגמרא (שם) במאי עסקינן אילימא לפני יאוש לשם ב״ח אמאי לא ישתעבד אלא לאחר יאוש לשם עבד אמאי ישתעבד אמר אביי לעולם לפני יאוש וכו׳ רבא אמר לעולם לאחר יאוש ולשם עבד ישתעבד לרבו שני לשם ב״ח לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לרבו שני לא דהא לשם ב״ח פרקיה לרבו ראשון נמי לא דהא לאחר יאוש הוה רשב״ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד כדחזקיה דאמר מפני מה אמרו בין כך ובין כך ישתעבד שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו ופירש הר״ן אילימא לפני יאוש לשם ב״ח אמאי לא ישתעבד לרבו ראשון דאע״ג דשבאי עכו״ם קונה לעבד למעשה ידיו ה״מ היכא דאין ישראל יכול להציל דכה״ג קרינן ביה שביו אבל כיון דלפני יאוש הוא אלמא יכול ישראל להציל ושבאי לא קני ליה וכיון שכן אע״פ שפדאוהו לשם ב״ח הול״ל ישתעבד לרבו ראשון. ואמאי דאמר רשב״ג בין כך ובין כך ישתעבד כדחזקיה פירש״י ישתעבד לרבו ראשון וכתבו התוס׳ שכן הגיה ר״ת דאי כשפדאו לשם עבד ישתעבד לרבו שני יפיל עצמו לגייסות כדי שירויח לענין מציאה ומתנה דלא קני ליה שני אלא למעשה ידיו ופעמים נמי שהוא שונא לרבו ומפקיע עצמו ממנו וכן הסכימו הרשב״א והר״ן וכתבו שכן כתב הרי״ף ז״ל אבל הרא״ש גורס בין לשם עבד בין לשם ב״ח ישתעבד לשם עבד ישתעבד לרבו שני לשם ב״ח ישתעבד לרבו ראשון כדחזקיה וכו׳ וכן הוא הנוסחא בספרי הרי״ף שבידינו וכך הם דברי רבינו שכתב דלרשב״ג לשם עבד ישתעבד לרבו שני לשם ב״ח ישתעבד לרבו ראשון:
ולענין הלכה הרי״ף כתב חזינן לגאון דפסק הלכה כרבנן ונראה מדבריו שכך הוא דעתו וכ״נ ממ״ש הרשב״א והר״ן בשם הרמב״ן שהם סבורים שהרי״ף סובר כדברי הגאון דהלכה כרבנן. וכן פסק הרמב״ם בפרק ח׳ מה׳ עבדים והרא״ש כתב בשם הראב״ד דהלכה כרשב״ג והביא כמה ראיות לדבר וכתב עוד דאף דעת הרי״ף נראית כן מדלא כתב ומסתברא כוותיה דגאון וכתב עוד הרא״ש שכן דעת ר״י דהלכה כרשב״ג. והרשב״א כתב בשם הרמב״ן לדחות כל ראיות הראב״ד והעלה דהלכה כרבנן: (צט) ומה שכתב רבינו בפדאו לפני יאוש דצריך להחזירו לרבו ראשון דנותן דמים לזה שפדאו תוס׳ כתבוה הרשב״א והר״ן שם עבד שנשבה ופדאוהו לשם עבד ישתעבד ורבו נותן דמיו לשם ב״ח לא ישתעבד רשב״ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד ורבו נותן דמיו וכתב הר״ן והך תוספתא בלפני יאוש מיתוקמא ומש״ה לת״ק משתעבד לרבו ראשון מכל מקום ילפינן מינה דכשהוא משתעבד לרבו ראשון חייב ליתן דמיו לשני ופשטא דהך תוספתא משמע דאפי׳ לשם ב״ח צריך ראשון ליתן דמיו אלא שהרמב״ם ז״ל כתב בפרק ח׳ מהלכות עבדים דלשם ב״ח חוזר לרבו ראשון בלא כלום: (ק) עבד שעשאו רבו אפותיקי לב״ח ואח״כ שחררו וכו׳ משנה שם (מ:) עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושחררו אין העבד חייב כלום אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו ב״ח וכותב שטר על דמיו רשב״ג אומר אינו כותב אלא משחרר ובגמרא מי שתררו אמר רב רבו ראשון שורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו שני כדרבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד אלא מפני תיקון העולם שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה כופין את רבו שני ויעשהו ב״ח וכותב עבד שטר על דמיו רשב״ג אומר אין העבד כותב אלא משחרר כותב במאי קא מיפלגי במזיק שיעבודו של חבירו דמ״ס חייב ומ״ס פטור וכתבו התוס׳ והרשב״א והר״ן דמתני׳ באפותיקי מפורש מיירי דא״ל לא יהא לך פרעון אלא מזו דאי באפותיקי סתם ל״ל למשחרר דליכתוב השתא הא כתוב וקאי דהא משתעבד ליה כל נכסי. ופסקו הרי״ף והרא״ש כרשב״ג דדינא דגרמי הוא וכ״פ הרמב״ם בפ׳ ז׳ מהלכות חובל ומזיק ופי״ח מהל׳ מלוה ולוה וכתב הר״ן אבל הראב״ד כתב דהלכה כרבנן ולא דמי לשורף שטרותיו של חבירו דהתם בדחבריה עביד אבל הכא בדנפשיה קא עביד ודברי הרמב״ם מחוורים יותר וכן דעת הרמב״ן ז״ל: (קא) עבד שנשא ב״ח לפני רבו לא יצא אבל אם השיאו רבו יצא לחירות וכו׳ שם (לט: מ.) א״ר זירא אמר רבי חנינא א״ר אשי אמר רבי עבד שנשא ב״ח בפני רבו יצא לחירות ואוחימנא לה דהיינו דוקא בשרבו השיאו אשה דאי לאו דשחרריה לא הוי מעביד ליה איסורא על ידיה.
ומה שכתב וצריך גט שחרור בנוסחת הרי״ף והרא״ש מסיים בהא דא״ר זירא א״ר ולא עוד אלא שכופין את רבו שיכתוב לו שטר שחרור וכ״כ הרמב״ם בפ״ז מה״ע:
(קב) ומה שכתב ואצ״ל אם נושא שפחתו שהיא ב״ח וכו׳ כן משמע שם: (קג) ומה שכתב רבינו בשם הרמ״ה שמקודשת מספק וכו׳ וא״א ז״ל כתב הא דמצרכינא גט שחרור במשיא עבדו וכו׳ שם כתב הרא״ש על הא דאמר רבי זירא א״ר נ״ל דהא דמצרכינן ליה גט שחרור משום שלא יאמר האדון לא שחררתיו ועבדי הוא אבל אנן אזלינן בתר אומדן דעתא דודאי שחרריה ומפקיעים אותו ומותר בב״ח מדלא קאמר ואסור באשתו עד שישחררנו וכן מוכח מההיא דהכותב שטר אירוסין לשפחתו ר״מ אומר מקודשת ומשמע דאשתו היא בקידושין הללו דאמרינן אי לאו דשחררה מעיקרא לא הוה עביד איסורא וגם לא מצריך לה גיטא דחירותא דלא חיישינן שמא יאמר לא שחררתיה והרמ״ה לא פי׳ כן עכ״ל.
והרי״ף כתב בפרק ב׳ דיבמות איתמר משמיה דרב נטרונאי שאם בא על שפחה דידיה וילדה הימנו בת אע״ג דלא נקיטא גט חירות בתו היא דהא אמרי רבנן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם בא עליה חייב משום בתו וחזינן לגאון אחד דמספקא ליה מילתא ומתוך דבריו נקיטינן בהא מילתא לחומרא לגבי איסורא וכו׳ אבל איהו גופיה לא מזבני ליה ירתי ואי בעי למינסב בת ישראל מצרכינן לה גיטא דחירותא ואי קדיש מקמי גט שחרור מצרכי לה גט מיניה ואי בעי למינסב שפחה לא שבקינן ליה ע״כ והרמב״ם כ׳ בפרק ט׳ מהל׳ עבדים ישראל שבא על שפחה כנענית אף על פי שהיא שפחתו ה״ז הולד כנעני לכל דבר ונמכר ונקנה ומשתמשים בו לעולם כשאר העבדים ולטעמיה אזיל שכתב בפ׳ י׳ מה׳ גירושין הורו מקצת הגאונים שכל אשה שתבעל בפני עדים וכו׳ והגדילו והוסיפו בדבר זה שעלה על דעתם עד שהורה שמי שיש לו בן משפחתו חוששין לו ולא תתיבם אשתו שמא שחרר שפחתו ואח״כ בא עליה ויש מי שהורה שודאי שחררה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכל הדברים האלו רחוקים הן בעיני מאד מדרכי ההוראה ואין ראוי לסמוך עליהם שלא אמרו חכמים חזקה זו אלא באשתו שגירשה בלבד וכו׳ אבל בשאר כל הנשים הרי כל זונה בחזקת שבעל לשם זנות ואצ״ל בשפחה או כותית שאינה בת קידושין שאין חוששין להם כלל והרי הבן בחזקת עכו״ם ועבד עד שיודע בודאי שנשתחררה אמו או שנתגיירה ע״כ. והרא״ש כתב בפרק ב׳ דיבמות ורואה אני את דברי רב נטרונאי מהא דאמרינן בפ׳ השולח א״ר זירא א״ר עבד שנשא אשה בפני רבו יצא לחירות וכו׳ הלכך הבא על שפחתו ודאי שחררה מעיקרא ולא מפלגינן בין בא עליה דרך נישואין ובין בא עליה דרך זנות והרמב״ם לא נראו לו דברי הגאונים ואין דבריו נראים עכ״ל וה״ה בפ׳ ד׳ מהלכות נחלות האריך להחזיק דברי הרמב״ם וכתב שהכריח הרשב״א כדעת הרמב״ם בראיות ברורות וכתב עוד ה״ה דהא דמשמע בפרק השולח דכותב שטר אירוסין לשפחתו הרי היא בת חורין משום דחזקה דלא עביד איסורא שטר אירוסין שאני דמשמע ממעשיו שהוא רוצה אותם דרך אישות אבל בבא עליה שלא בקידושין אדרבה משמע ממעשיו שהוא רוצה בזנות ע״כ: (קד) עבד שלוה רבו ממנו וכו׳ עד יצא לחירות ברייתא שם (מ.):
(קה) ומה שכתב ואסור לאדם שילמד את עבדו תורה כ״כ הרמב״ם בפרק ח׳ מהלכות עבדים וכתב עוד ואם למדו לא יצא לחירות: (קו) ומה שכתב אבל אם הניח לו רבו תפילין בהשולח (שם) אמר ריב״ל עבד שהניח תפילין בפני רבו יצא לחירות מיתיבי לוה ממנו רבו או עשאו אפטרופוס או שהניח תפילין בפני רבו או שקרא שלשה פסוקים בב״ה בפני רבו לא יצא לחירות אמר רבה בר שילא בשרבו הניח לו תפילין.
וכתב שם הרא״ש על הא דהניח לו רבו תפילין וכן אם היה רבו ש״צ וקרא בתורה יצא לחירות וכ״כ הרמב״ם בפרק ז׳ מה״ע שאם אמר לו רבו לקרות שלשה פסוקים בס״ת בפני הצבור וכן כיוצא באלו הדברים שאינו חייב בהם אלא ב״ח יצא לחירות.
ומה שכתב רבי׳ בשמו שכותב גט שחרור שם סיים וכתב וכופין את רבו לכתוב לו גט שחרור ונ״ל שלמד כן מדין השיאו רבו אשה. ויש בדברי רבינו כפל שכתב תחלה בשם הרמב״ם שצריך גט שחרור וכתב וכופין את רבו לכתוב לו גט שחרור ולא הו״ל לכתוב אלא דברים האחרונים דדברים הראשונים הן בכללו והן הן דברי הרמב״ם ז״ל: (קז) ומה שכתב וכן אם נדר נדר שכופין אותו לעבור עליו וכו׳ ולא כפאו אלא א״ל מופר לך יצא לחירות וכו׳ גם זה דברי הרמב״ם בפרק ז׳ מהלכות עבדים וטעמו מדתנן בפרק בתרא דנזיר (נזיר סב:) הפר לעבדו יצא לחירות משלים נזירותו זו היא גירסת הרמב״ם ומפרש דתרתי קתני בהפר לעבדו חדא דיצא לחירות תרתי דמשלים נזירותו ולפיכך פסק כן אבל הראב״ד היה גורס הפר לעבדו ויצא לחירות משלים נזירותו ולפיכך השיג על הרמב״ם וכתב עליו שנשתבש בלשון המשנה וכתב עליו וחיי ראשי לא אדע על איזה דרך יוכל לפרש כי מאחר שהוא מיפר איך גילה דעתו שהפקיע שיעבודו אדרבה גילה דעתו שיש לו רשות עליו להפר נדרו עכ״ל דעתו לומר שאף על פי שהיה גורס יצא לחירות בלא וי״ו הו״ל לפרש מפני קושיא זו דחדא קתני עבד שנדר והפר לו רבו ואח״כ יצא העבד לחירות משלים נזירותו. ונראה שטעמו של הרמב״ם שאע״פ שבמה שהוא מיפר נדרו נראה שיש לו רשות עליו מ״מ כיון שהיה לו רשות עליו לכופו ולא כפאו גילה דעתו שהפקיע שיעבודו דהפרה לגבי כפיה הפקעת שיעבוד הוא:
ומה שכתב שיש נדרים שהרב יכול לכוף לעבד לעבור עליהם נתבאר בסימן רל״ד: (קח) ומה שכתב ומכאן אני אומר שהמשחרר עבדו בכל לשון וכו׳ עד אע״פ שעדיין לא כתב ג״ז מדברי הרמב״ם שם:
(קט) כתב בשטר עשיתי פלוני עבדי ב״ח וכו׳ דפרק השולח (שם) ת״ר עשיתי פלו׳ עבדי ב״ח עשוי ב״ח הרי הוא ב״ח הרי הוא ב״ח אעשנו ב״ח ר׳ אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה אמר רבי יוחנן וכולן בשטר ופי׳ רש״י וכולן בשטר האי האומר דקתני כותב הוא שכתב לו א׳ מן הלשונות הללו ומסר לו אבל באמירה בעלמא לא הוי ב״ח:
(קי) ומה שכתב בשם הרמ״ה דוקא אמר אעשנו אבל אם כתב יהא ב״ח קנה וכו׳ פשוט הוא:
(קיא) ומה שכתב אבל אם אמר על פה עשיתי לפלוני עבדי ב״ח וכו׳ אינו כלום ויכול. לחזור במימרא דרבי יוחנן שכתבתי בסמוך וכתב הר״ן וכ״ת אמאי לא מהני ע״פ משום הודאת בעל דין וי״ל דכי אמרו בדרך הודאה ה״נ אבל הכא בבא לשחררו עכשו בלשונות אלו עסקי׳ משום דלא הוי לישנא מעליא לשחררו בו לכתחלה אמר דלא מהני אפילו לענין מעשה ידיו אלא בשטר ומיהו בשטר הוי משוחרר גמור:
(קיב) ומה שכתב בשם הרמ״ה וה״מ בבריא אבל ש״מ שאומר אחד מכל אלו הלשונות וכו׳ זכה מיד בגופו וכו׳ טעמא דמסתברא הוא דכיון דדברי ש״מ ככתובין וכמסורין דמו הו״ל כאילו כתב לו שטר וכ״כ ג״כ רש״י שם:
(קיג) ומה שכתב וצריך גט שחרור וכו׳ נראה דבשעמד הש״מ מיירי דאי בשמת גט שחרור ל״ל:
[בדק הבית: צריך להעביר הקולמוס על תיבות אלו וצריך לכתוב במקומו הא אמרן דהוי כאילו כתב לו שטר:] (ומאן כתוב ליה בתר מית רבו) והכי דייק נמי לישנא דואינו יכול לשעבד דנקט דבשעמד הש״מ מיירי ואף ע״ג דקי״ל דשכיב מרע שעמד חוזר במתנתו אינו יכול לחזור בשחרור העבד כמו שיתבאר בסימן זה:
[בדק הבית: ומ״מ בכיון שעמד צריך גט שחרור:]
(קיד) ומה שכתב עוד ואפי׳ בבריא אם אמרו בדרך הודאה גמורה מהני וכו׳ זה פשוט וכתבתי כן בסמוך בשם הר״ן ז״ל: (קטו) ומה שכתב רבינו וזהו כדברי הרמב״ם שכתבתי למעלה כלומר שכתב מכאן אני אומר שהמשחרר עבדו בכל לשון וכו׳ שאינו יכול לחזור וכו׳. ואני אומר דלא דמיא לההיא דהרמב״ם דההיא לא מטעם הודאה היא אלא משום דבההוא דיבורא מפקא שעבודיה אבל הכא לא מטעם ההוא דיבורא גופיה אתיא להו הא אמר רבי יוחנן וכולן בשטר אלא משום דאמר בדרך הודאה אתיא לה:
(קטז) האומר עשיתי פלוני עבדי ב״ח והוא אמר לא עשאני ב״ח חיישינן שמא זיכה לו וכו׳ בפרק השולח (שם):
ומה שכתב בשם הרמ״ה הוא משום דדייק דקאמר חיישינן כלומר חששא בעלמא הוא ונהי דמהניא לאפקועי ממונא מ״מ לא מהניא לאפקועי איסורא וכך הוא דעת הר״ן שכתב הא דהכא מדין הודאה מהני והרי הוא ישראל גמור וחייב במצות ומיהו לא שרי בב״ח בלא גט שחרור דומיא דעבד שנשא אשה בפני רבו ע״כ לשונו אבל התוספות והרא״ש מפרשים האי חיישינן כמו ודאי כדאשכחן בתלמודא חיישינן שהן מתפרשים בלשון ודאי: (קיז) ואם אמר כתבתי גט שחרור ונתתי לו והעבד אומר לא נתנו לי וכו׳ בפרק השולח (שם) ודברי רבינו אינם מדוקדקים שכתב תחלה הודאת בעל דין דעבד כמאה עדים דמי ואילו היה כתוב כן בגמרא לא הוי אתיא שפיר מ״ש הרמ״ה אלא דהדרי תרווייהו שהרב אומר לא נתתיו וכו׳ אבל בגמרא לא אמרו אלא הודאת בעל הדין כמאה עדים דמי ומפרש הרמ״ה דקאי לתרווייהו שאם בא אחד מהם לחזור מדבריו אינו יכול דאי בשעומדים בדיבורם לא איצטריך לאשמועינן ואף על פי שדינא של הרמ״ה במ״ש שאם בא אחד מהם לחזור מדבריו אינו יכול הוא אמת מה שאמר דאי בששניהם עומדים בדיבורם לא איצטריך לאשמועינן אני אומר דאיצטריך לאשמועינן למיסר לעבד בב״ח:
(קיח) האמר תנו שטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בו לא יחזור וכו׳ משנה בסוף פ״ק דגיטין (דף יא:) פלוגתא דרבי מאיר ורבנן והלכה כרבנן דאמרי הכי:
(קיט) ומה שכתב בשם הרי״ף טעמו משום דהתם בסמוך (יג.) תנן האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי לא יתנו לאחר מיתה משום דאין גט לאחר מיתה אלמא לא נפיק לחירות עד דמטא גיטא לידיה:
(קכ) ומה שכתב ואף לפי דבריו איכא למימר דוקא כשאמר תן לו אבל אמר זכה לו יצא מיד לחירות דברים של טעם הם וכ״ש מאחר שהרמב״ם כתב כן דמכיון דסבר כהרי״ף באומר תנו אית לן למימר דבאומר זכו נמי לא פליגי אהדדי ועוד דבהדיא אמרינן בגמרא חיישינן שמא זיכה לו ע״י אחר וכתבתי בסמוך אלא דבמזכה לו על ידי אחר יוצא הוא לחירות אע״ג דלא מטא גיטא לידיה: (קכא) ומה שכתב בשם ר״ת דבתן לו נמי אם נתן האדון הגט מידו ליד השליח הוי כזכה וכו׳ כ״כ התוס׳ על ההוא מתניתין דלא יתנו לאחר מיתה אי גרסינן תן גט זה אתיא מתניתין כר״מ דוקא א״נ אפי׳ כרבנן וכגון שאינו מוסרו מיד ליד אלא מראהו ומצוה ליתנו והוא לא נטלה עד אחר מיתה אי נמי נטלו לאלתר ואפ״ה לא זכה העבד ונאמר דלא אמרינן תן כזכי אלא כשמוסר לשליח מיד ליד אבל ר״ת אומר דל״ג כלל זה כלומר משום דהוי משמע שמסרו לידם ורש״י כתב דגרסינן תנו ול״ג תן שלא מסרה לשליח בחייו לפיכך לא נחלקו חכמים בדבר לומר שמשעה ראשונה זכה לו השליח לעבד להיות משוחרר והרשב״א והרא״ש והר״ן תמהו על דברי הרי״ף והעלו כדברי רש״י ור״ת:
(קכב) מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה יורשים וכו׳ בפ׳ השולח (גיטין מ:) כי אתא רב דימי א״ר יוחנן פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה לאחר מותו כופין את היורשים וכותבין לה גט שחרור אמרו לפניו ר׳ אמי ורבי אסי רבי אי אתה מודה שבניה עבדים ופירש״י אי אתה מודה דאל ישתעבדו אינו לשון שחרור ולא לשון הפקר אלא לא יטריחו בעבודתה אבל ולדות היוצאים ממנה מעכשיו עבדים הם ואמאי כופין לשחררה ויפסידו ולדות מכאן ולהבא שלא צוה אביהם כן:
(קכג) ומה שכתב רבינו שלא יטריחוה במלאכות כבדות כ״כ הרא״ש שם והר״ן כתב משום מצוה לקיים דברי המת אסור להשתעבד בה ומעשה ידיה לא פקע בהכי:
(קכד) ומה שכתב יעשו לה קורת רוח כופין את היורשים ועושים לה קורת רוח ג״ז שם מימרא דרבי יוחנן ודברי הרמב״ם בפ״ו מהלכות עבדים כדברי הרי״ף: (קכה) כתב הרמ״ה אמר אל ישתעבדו יורשים לא מצי כייפי לה למעבד עבידתא כלל וכו׳: (קכו) ש״מ שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד וכו׳ מימרא בפ״ק דגיטין (ט.):
(קכז) אסור לאדם שישחרר עבדו והמשחררו עובר בעשה בפ׳ שלשה שאכלו (ברכות מז.) ובפ׳ השולח (גיטין לח:) מימרא דרבי הודה ועשה היינו קרא דלעולם בהם תעבודו:
(קכח) ומה שכתב אבל לצורך מצוה וכו׳ שרי ג״ז שם וכתב הר״ן בהשולח משמע דלאו עשה גמור הוא דא״כ היכי דחיא ליה משום מצוה די׳ בב״ה ויש מתרצים שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם כענין שכתוב בעובדי כוכבים לא תחנם וכיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה דידהו קא עביד אלא לצורך עצמו והו״ל כנותן דמי עצמו עכ״ל ובגמרא פרק ג׳ שאכלו פריך על הא דאמרינן דלהשלים י׳ בב״ה מותר לשחררו מצוה הבא בעבירה הוא ומשני מצוה דרבים שאני:
(קכט) ומה שכתב וכן שפחה שנוהגין בה מנהג הפקר וכו׳ בפרק השולח (גיטין שם:) פלוגתא דאביי ורבינא ופסקו הרי״ף והרא״ש כרבינא דאמר הכי וכ״פ הרמב״ם בסוף הל׳ עבדים: (קל) ומה שכתב ואצ״ל חציה שפחה וחציה ב״ח שנוהגין בה מנהג הפקר וכו׳ ולא עוד אלא שכופין את רבה לשחררה גם זה שם:
(קלא) המוכר עבדו לעכו״ם או לגר תושב יצא לחירות עכו״ם משנה בפרק השולח (גיטין מג:) וגר תושב בעיא דאיפשיטא מברייתא (מד.) ופירש רש״י במתניתין יצא לחירות אם ברח מן העכו״ם או שקנסוהו ב״ד לפדותו כדאמרינן לקמן כשיפדנו לא ישתעבד לו וקנס חכמים הוא הואיל והפקיעו מן המצות:
(קלב) ומה שכתב ואם אינו יכול לברוח קונסין האדון לפדותו אפי׳ עד י׳ מכדי דמיו מימרא דריב״ל שם:
(קלג) ומה שכתב ולכתוב לו גט שחרור וכו׳ שם (מג.) ת״ר המוכר עבדו לעכו״ם יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו ראשון:
(קלד) ומה שכתב ואם מת קודם שפדאו אין קונסין בנו אחריו לפדותו שם בעיא דאיפשיטא (מד.):
(קלה) ומה שכתב בשם הרי״ף כ״כ שם בשם הגאון וכ״כ הרמב״ם בה׳ עבדים:
(קלו) ומה שכתב בשם הרא״ש שם פ׳ השולח:
(קלז) לוה עליו מעות מעכו״ם לזמן וכו׳ שם (מג.) ת״ר לוה מן העכו״ם כיון שעשה לו עכו״ם נימוסו יצא לחירות מאי כימוסו אמר רב ששת זמן ופי׳ רש״י זמן אם לא פרעתיך יהא חלוט לך ואקשינן עליה מדתניא האריסין וכו׳ ועכו״ם שמשכן שדהו לישראל אף ע״פ שעשה לו נימוסו פטורה מן המעשר. ומשני ל״ק הא דמטא זמניה הא דלא מטא זמניה ומקשינן אלא גבי עבד דמטא זמניה צריכא למימר ומשני אלא אידי ואידי דלא מטא זימניה ול״ק הא לגופא הא לפירא ואב״א בשלוה ע״מ למשכנו ולא משכנו ופי׳ רש״י הא לגופא גבי עבד דקבע בו זמן לגופו שאם לא יתן עד אותו זמן יהא גופו חלוט לעכו״ם ומעכשיו היה משתעבד בו וכיון דזלזל בתקנתא דרבנן דאסרו למכור עבד לעכו״ם קנסוהו ואע״ג דלא מטא זימניה. וז״ל הרמב״ם בפי״ז מה׳ עבדים לוה על עבדו מן העכו״ם אם קבע לו זמן וא״ל אם הגיע זמן פלוני ולא אשלם לך תקנה גוף עבד זה ה״ז יצא לחירות מיד ואם א״ל תקנה מעשה ידיו לא יצא לחירות עד כאן ואמאי דמשני בשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו פירש רש״י דהכי קאמר לעולם כדמטא זימניה ואיצטריך לאשמועינן היכא דעדיין לא משכנו דאף על פי כן יצא לחירות הואיל ובידו למשכנו הוא. והרמב״ם השמיט דין זה ונראה שטעמו מפני שהוא מפרש דהאי שינוייא קאי למאי דאמר הא לגופא הא לפירא כלומר עבד ודאי מיירי במשכנו לגופא כלומר להיות הגוף קנוי לו וכדפרישית אבל שדה מיירי בשלא משכנו אלא לפירות ואי בעית אימא דשדה נמי מיירי במשכנו לגופו וה״ט דפטור משום דלוה עליו למשכנו ולא משכנו עדיין ולפ״ז לא נפקא לן מידי מהאי שינוייא לגבי עבד:
(קלח) גבאו עכו״ם בחובו או שקם עליו אנס ופדה א״ע לא יצא לחירות (מד.) ת״ר גבאו בחובו או שלקחו סקריקון לא יצא לחירות ופי׳ רש״י טעמא דגבאו בחובו משום דהא דיוצא לחירות קנסא הוא משום מכירה וזה לא מכר מדעתו אלא שלא לרצונו גבאו אמאי נקנסיה ובלקחו סקריקון פי׳ בשעה שישראל מופקרים להריגה ואמר לעכו״ם שא קרקע זו או עבד זה והניחני לא יצא לחירות דאונס הוא וליכא למקנסיה:
(קלט) מכרו לעבד המלך שרגילין ליקח בהמות ועבדים וכו׳ שם אמר רב המוכר עבדו לפרהנג עכו״ם יצא לחירות ומפרש טעמא משום דהוה ליה לפייס ולא פייס ופי׳ רש״י פרהנג מציק ושם עלילות ומכרו לו בדמי אנפרותו שהעליל עליו היה לו לפייס בדבר אחר ולא פייס ומסרו לו מדעתו והתוס׳ והרשב״א והרא״ש הקשו דלישנא דמוכר לא משמע הכי ולפיכך פירשו כמ״ש רבינו והטעם שיצא לחירות משום דכיון שאינו לוקחו אלא בדמיו מצוי הוא להתפייס בכל שהו וליקח לו ממקום אחר:
(קמ) מכרו ע״מ שיחזירוהו לו לאחר ל׳ יום או חוץ ממלאכתו וכו׳ בכולהו מיבעיא אם יצא לחירות או לא ולא איפשיט׳ גם זה שם:
(קמא) ומה שכתב ולקולא ולא יצא כן כתב הרא״ש שם. (קמב) ומה שכתב בשם הרמב״ם הוא בפ״ח מהלכות עבדים אבל הראב״ד השיג עליו וכתב אין תפיסה מועלת אלא במי שחסרו ממון ומה שכלל רבינו כותי בכלל הנך דלא איפשיטו הוא שלא בדקדוק דע״כ לא איבעיא להו בגמרא אלא בזמנם שהיו מוחזקים כישראל קצת אבל האידנא דעשאום כעכו״ם לכל דבריהם כדאיתא בריש חולין (דף ו.) המוכר לכותי דינו ודאי כמוכר לעכו״ם וכ״כ הר״ן וכ״פ הרמב״ם בפ״ח מה״ע:
(קמג) עבד שהפיל עצמו ליד עכו״ם וכו׳ גם זה שם שלח רבי אמי מיני אמי בר נתן תורה יוצאת לכל ישראל עבד שהפיל עצמו לגייסות ואין רבו יכול להן ציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני האומות מותר ליטול את דמיו וכותב ומעלה בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל מידם ופירש״י ומעלהו בערכאות שלהם. לחתמו אף ע״פ שחשיבות הוא להם והתוס׳ פירשו דאע״ג דנראה כמקוים המקח שרי.
ומה שכתב רבינו שנשבה ואין רוצין לתת לפדותו כ״כ שם הרא״ש וז״ל יראה דנשאלה שאלה זו בב״ה על מעשה שאירע וה״ה אם לא הפיל עצמו לגייסות אלא ששבוהו דכיון דאין יכול להציל מידם בשום ענין למה לא יטול דמים: (קמד) המוכר עבדו לחבירו לקנס וכו׳ שם (מב:) בעיא דלא איפשיטא:
(קמה) המוכר עבדו לח״ל יצא לחירות משנה שם (מג:).
ומה שכתב וכופין את רבו השני שקנאו שצריך לכתוב לו גט שחרור וכו׳ ברייתא שם (מד:) ומפרש בגמרא טעמא דקנסי׳ ללוקח ולא למוכר משום דהיכא דאיכא איסורא התם קנסי׳ והכא עבד ביד הלוקח הוא:
(קמו) ומה שכתב בשם הרמ״ה אפילו עדיין לא נתן הדמים אלא קנאו במשיכה וכו׳ טעמו משום דאמרינן היכא דאיכא איסורא קנסינן וכיון שכבר קנאו לוקח איסורא בידיה הוא וליה קנסינן והדמים חוב הוא עליו וחייב לשלם:
(קמז) ומה שכתב ואפילו אם יאמר איני רוצה להוציאו לח״ל אישתעבד בו בא״י אין שומעין לו וכו׳ כ״כ התוספות והרא״ש שם ולמדו כן מדקשיא להו אמאי דתניא המוכר עבדו לח״ל יצא לחירות ה״ד אי אזיל מנפשיה איבד את זכותו והוצרך לתרץ דמיד כשמכרו קנסינן ליה פן ישדלנו לוקח בדברים לילך אחריו:
(קמח) המוכר עבדו לסוריא או לעכו דינו כמוכרו לח״ל ברייתא גיטין (ח.) בעיא דאיפשיטא.
ומה שכתב ודין זה נוהג אפילו האידנא כ״כ הרמב״ם אצל העבד האומר לעלות לא״י דבסמוך ולא ידעתי למה כתבו רבינו בשינוי מקום: (קמט) בן ח״ל שנשא אשה בארץ ודעתו לחזור והכניסה לו עבדים מיבעיא וכו׳ ולא איפשיטא בפרק השולח (גיטין מד:): (קנ) עבד שיצא אחר רבו לסוריא ומכרו שם אם כשיצא הרב היה דעתו לחזור לא״י וכו׳ ואם לא היה דעת הרב לחזור איבד העבד זכותו כו׳ מימרא וברייתא שם: (קנא) העבד שאומר לעלות לא״י כופין את רבו לעלות עמו וכו׳ בסוף כתובות (קי:) תנן הכל מעלין לא״י ואין הכל מוציאין ובגמרא הכל מעלין לאיתויי עבדים ואף ע״פ שרש״י פירש׳ בע״ע הרמב״ם פ״ח מהלכות עבדים כתבה לענין עבד כנעני וכמ״ש רבינו וכן כתב הר״ן בשם הראב״ד אף ע״פ שהוא ז״ל נראין בעיניו דברי רש״י ז״ל:
כתב הרמב״ם דין זה נוהג בכל זמן אפי׳ בזמה״ז שהארץ ביד העכו״ם:
(קנב) עבד שברח מאדונו מח״ל לא״י אין להחזירו לאדונו לח״ל בפרק השולח (גיטין מה.) ההוא עבדא דערק מח״ל לארץ אזל מריה אבתריה אתא לקמיה דר׳ אמי א״ל נכתוב לך שטרא אדמיה וכתוב ליה גיטא דחירותא ואי לא מפקינא ליה מדר׳ אחי בר יאשיה דאמר לא תסגיר עבד אל אדוניו בעבד שברח מח״ל לארץ הכתוב מדבר:
(קנג) ומה שכתב אם ימצא למי שימכרנו שם ימכרנו לו כן כתב הרא״ש שם והכי איתא בסוף כתובות (שם):
(קנד) ומה שכתב ואפי׳ אם יאמר אשתעבד בו שמה אין שומעין לו וכו׳. וכן כתב הרא״ש שם וכבר כתבתי שכן כתבו התוס׳ ושלמדו כן מהברייתא והר״ן כתב ואי לא מפקענא ליה מינך לאו דוקא הפקעה גמורה דאם רצה להשתעבד בו בא״י רשאי אלא לומר דלא יהיב ליה רשות להשיבו לחוץ לארץ וממילא הוי כמופקע לפי שהוא לא ירצה להתעכב בארץ ואף למכרו שם לא ימצא אלא בפחות מדמיו כיון שהכל יודעים שאינו רשאי להוציאו לפיכך השיאו עצה דלכתוב ליה שטרא אדמיה ולכתוב ליה גיטא דחירותא אבל הרמב״ם כתב בפ״ח מהלכות עבדים ואם לא רצה האדון לשחררו מפקיעים ב״ד שיעבודו מעליו וילך לו ע״כ משמע ליה מילתא כפשטא דלא תסגיר עבד אל אדוניו היינו שאין מחזירין אותו לעבדות אפי׳ לא״י ומ״מ צ״ל שאין כופין את רבו לכתוב לו גט שיחרור דא״כ אמאי א״ל דליכתוב ליה שטרא אדמיה והיינו טעמא משום דקרא לא קאמר אלא לא תסגיר כלומר אל תחזירנו לעבדות ומיהו צריך גט שיחרור ואין כופין את רבו לכתוב לו עכ״ל ולפ״ז דהא דאמרינן בסוף כתובות דעבד שברח מח״ל לארץ אמרינן ליה זבניה הכא וזיל דל״ג ליה הרמב״ם ואי גריס ליה מפרש כמו שפי׳ ר״ת דהאי זבניה לאו מכירה ממש לאחרים אלא לעצמו שיכתוב שטר על דמיו:
נראה שכל הדברים האמורים בסימן זה לענין מוכר עבדו לעכו״ם או לח״ל בעבד שמל וטבל לשם עבדות הני אמורים שכך הם סתם עבדים שבתלמוד וכ״כ רש״י והתוס׳ בריש קידושין (ו:) טעמא דמוכר עבדו לעכו״ם יצא לחירות משום דמפקע ליה ממצות וכ״כ עוד התוס׳ בהשולח (מג.) גבי לוה עליו מן העכו״ם וכן בדברי הראב״ד שהביא הר״ן בסוף כתובות אצל הכל מעלין לא״י אפי׳ עבדים מפורש דבעבדים שמלו וטבלו עסקינן:
טופס גט שיחרור כתב ר״י בנתיב כ״ג ח״ד:
ולשון מכירה דעבד במישרים נתיב י״ג והוא בפ׳ המגרש:
כתב ר״י במישרים נתיב י״ג מעוכב גט שיחרור כלומר שהוא משוחרר אבל חסר לו הגט שלא הגיע עדיין לידו או מאותם שצריך לכפות לרב ולכתוב לו גט ועדיין לא כפוהו נראה מדברי רש״י שאסור בשפחה אבל התוס׳ כתבו דמותר בשפחה:
דיני משחרר עבדו על תנאי בתשובת הרא״ש כלל מ״ה סימן כ״ח: רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

Tur

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון